הנצחה בקבוצת גבע

תולדות

כתבה יוכבד

יפה אחותי נולדה ב-1914 בעירה פרייל שבלטביה. עירה יהודית טפוסית, שתושביה היהודיים עסקו במסחר ובמלאכה. משפחתנו היתה משפחה עובדת, אבל הורינו היו בעלי השכלה ועשו מעל ומעבר ליכולתם הכלכלית, כדי שאנו ילדיהם, ילמדו ויתפתחו.

ביתנו היה ידוע ומוכר כבית חם ופתוח לכל. חברי וחברי יפה מצאו תמיד מקום נעים לבילוי, לפגישת חברים בו. שליח מהארץ, כאשר היה מבקר בעיירתנו, היה תמיד מתקבל בביתנו בסבר פנים יפות ובחמימות בלתי רגילה.

אמא

קשה, מאוד קשה לכתוב על אמא, כי נוח יותר לכתוב אל אמא, אשר נקטפה מאתנו בהיותה צעירה בגילה ובוודאי ברוחה.

אמא, מה רב כאבנו, הזמן לא עצר לרגע, נוכח הכאב העמוק והצער שמלאו את החלל אחרי לכתך מאתנו, נוכח הדמעות הגלויות והנסתרות.

תמו לגווע חייה של אמא, חיים, אשר כניגון עדין וחרישי היו, ניגון של צלילים בהירים ו־ מרוממי נפש במשך שנות חייה היפות, אשר התחלפו, בשנה האחרונה, לנעימות של כאב ועצב. ומשפסק אותו ניגון, ראויים עתה להזכר בצלילי האושר.

מעביר אני בזכרוני את ילדותנו ולנגד עיני נגלים את ואבא, עם החום הלבבי והאווירה המשפחתית שהענקתם לנו, שיריך וזמירותיך עדיין באוזני מהדהדים. תמיד עליזה, תמיד שמחה, ניחנת בכושר נפלא של הכנסת אורחים, ורבים, רבים יזכרו זאת, בנים וחברים מהצבא ומהחיים האזרחיים, תמיד באו ליפה ואריה לשתות משהו ולהמשיך בדרכם. לא פעם הכ­נסתם, ביזמתכם, חיילים שנתקעו בדרכם, על מנת לישון, להתקלח ולהחליף כוח, חברי־בניך היו בני בית אצלכם ותמיד זוכרים את יפה ואריה מגבע, ולאמא ממש סגדו, דומה הדבר לעליה לרגל ליפה, ובאמת כך היה.

תענוג היה לראות את אמא אוהבת את משפחתה, שמחה עם נכדיה, ושמחה ועליזה עם כל הסובבים אותה, מאירה פנים ולבבית.

והנה יד הגורל פגעה בך, וכבר נאמר, ועוד יאמר על אמונתך הגדולה והאופטימיות הרבה שלך, ואשר אותה הענקת גם לבני משפחתך ולכל הסובבים אותך.

את, עם החיוך על השפתיים עודדת וסעדת את הבאים אליך והצלחת לא להראות לאח­רים את המחלה המקננת בך.

אך אמא דעכה, ובימים האחרונים נאבקה עם מכאוביה, ובטרם עת נלקחה מאתנו.

נזכרה תמיד בכל נועם אישיותה ולאורה נדע להתחזק ביגוננו.

ת.נ.צ.ב.ה.

שמעון

אהבנו את יפה

כתבו צילה ואברהם קפלן

כשליווינו את יפה בדרכה האחרונה טפחה רוח שרב על פנינו. צעדנו בשבילים מוכרים בהם סיירנו באחד הביקורים האחרונים, כשיפה, בדרך הטבע, נלווית אלינו.

כעת נישא ארונה על כתפי חברים כשדומיית עצב נסוכה על הכל ורק אוושת הרוח מזמזמת באזניים.

ומבעד לדוק הדמעות ראו עיניך את קהל המלווים, שנתקבצו ובאו מקרוב ומרחוק. היה זה קהל של ידידים ורעים ש״צברה״ יפה במשך שנות חייה, ורגע אחד אף נדמה לך, ששפתי כולם רוחשות אותן המילים שהנך הוגה בהן:

אהבנו את יפה.