״אדון ליאון״ בשמירה אישית
״אדון ליאון״, קראו לו בטבעיות, לאותו אולפניסט מדרום צרפת, שבא ונקלט בחברה השונה כל-כך ממה שהורגל בחוץ לארץ. גילו של ליאון, כמו ימיו קודם לבואו, היה עמום כלשהו. ליאון היה צעיר עם צעירים, מבוגר עם מבוגרים. חבר להשתובבויות נערים, ואיש רציני בבואו בקהל בוגר יותר. ללמדכם שליאון זה היה של כולם, ללא הבדלי גיל ומוצא.
שורה של תכונות והתנהגויות ליאוניות היתה לידידנו: דיוק, סדר ונקיון, וחיוך לכל אדם, וכיבוד אם. והכל מאהבת האדם שבו. הכל נבע מהגישה האישית שלו. לעניו זה נוספה השמירה בגבע. ליאון, כידוע, ממונה על תחנת הנשק וסדרי השמירה. מיד בכניסתך לנשקיה, ראית סדר ונקיון שאינם מקובלים במקומותינו. כלי כלי על מקומו, משומן ומתוחזק ״הכי טוב שאפשר״ כדברי האחראי, חניך אסכולה שאמרה שיש כבוד לנשק, למדים ולמפקדים או כלשונו: ״לג'נרל״. על הקירות היו תמונות מפקדי צה״ל ונשיאי ישראל, שליאון שלנו לא נטה להחליפם בקצב שהכנסת בחרה בהם. כך יכולת לראות את אהרון קציר, יצחק נבון וחיים הרצוג מכהנים בכפיפה אחת בשלום ובשלווה. במקום בולט אחר של הכותל, נשקפו מבעד למסגרות העץ כל אותן תעודות הכבוד לליאון על שהחזיק כך את התחנה. בשבילו, היה זה אות כבוד שהשלטון יודע להעריך סדר מהו. עגמות נפש רבות היו לליאון בסידור השמירה. למראה עמדת השער הנטושה בלא שומר, מיהר לא אחת להתיצב במקום, כשאקדחו למתניו, והסדר שב על כנו, ותמיד מצא מילת שחוק טובה לנכנסים וליוצאים.
הידיעה על מותו של ליאון הדהימה, כי כל זה לא התאים לליאון, שדרך דיבורו וחיוכו התמידי, יחסו לזולת, והאופן האישי בו התיחס לענינים ולסובבים אותו, יחסרו לכולנו.
דוד שטנר