על אולגה ועל וויס
כתבה חנה וייס
הגעתי לגבע עם עליית הנוער בשנת 1940. עברית לא דברתי. אולגה היתה הראשונה בין החברים המבוגרים בגבע שיצרתי אתה קשר הודות לשפה משותפת. זכור לי היטב המראה שלה בימים ההם. היתה לה הופעה חיצונית מרשימה. נראתה צעירה וחיונית מאד. בזרועותיה החזיקה את גדי התינוק הרזה. אף כי אולגה היתה אז מעבר ל־40 שנותיה לא היה מוזר לראותה עם תינוק. הקשר שלי עם מורדי קרב אותי במרוצת הזמן למשפחת וויס כולה. במשך השנים למדתי להכירה הן מהסתכלותי והן מהסיפורים, ובמיוחד מסיפוריו של וויס.
בוינה היה וויס תחילה פקיד בבנק. אחר שעבודתו זו נפסקה, התפרנס מעבודות שונות: עבד בבנין, הסריט סרטי קולנוע ועוד. הסיפור האהוב עליו היה ־ שרותו הצבאי במלחמת העולם הראשונה בצבא האוסטרי-הונגרי. הוא הצליח להגיע לדרגת קצין ועל כך היתה גאוותו, כייהודים מעטים בלבד זכו למעמד כזה. אחרי שקפאו שתי אצבעותיו באחת החפירות הוא נפסל לשרות, ובזאת נסתיימה "הקריירה הצבאית״ שלו. וויס היה חבר בשוץ־בונד"- ארגון להגנה עצמית של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית והאיגודים המקצועיים. כאשר התחולל באוסטריה מהפך ראקציוני רדף המשטר החדש את הארגון וחבריו נאסרו. גם וויס היה מבוקש, והוא הצליח להמלט ועלה יחד עם מורדי בשנת 1935 ארצה. אולגה נשארה לחסל את עניני המשפחה בוינה והגיעה מאוחר יותר. עוד לפני כן הם היו קשורים עם ארגון "העובד". מסגרת של עולים פוטנציאליים, אשר מפאת גילם לא יכלו להשתייך ל"החלוץ״. בהשפעתו של אתקין, שפעל אז כשליח בוינה, הם כוונו לגבע וכאן נאחזו.
תחילה עבד וויס בבנין. ואחר כך כאשר הגיע החשמל לעמק (1936) עבר לחשמלאות והמשיך במקצוע זה עד סוף ימיו. וויס לא למד אף פעם חשמלאות, אלא פשוט היה קרוב יותר מאחרים לענף זה, הודות לעבודתו בוינה. קליטתו של וויס בארץ ובגבע היתה קשה מאד. הוא סבל מפגעי האקלים, מטיב האוכל, מאולקוס - הפסיד הרבה ממשקלו ונחלש מאד. במהלך הזמן גבר סבלו עקב סתימות בעורקים וקשיי הליכה. למרות כל זאת מן הראוי לציין, שקשריו עם הארץ ועם הקבוצה לא נפגעו. הוא התאמץ לתרום להגשמת הרעיון הציוני כמיטב יכולתו. כך התגייס לנוטרות בזמן המאורעות והשתתף בעליה לחניתה, שם שהה כחודש וחצי הראשונים אחר הכיבוש. כאשר התחילו להגיע לגבע מתנדבים, רובם
דוברי גרמנית, קשר וויס אתם קשרים יפים. הוא ניהל שיחות הסברה עבורם וגם המשיך בהתכתבות אחרי שנסעו מכאן. מרוח השיחות והמכתבים אפשר היה ללמוד עד כמה שלם היה עם חיי הקיבוץ ועם המתהווה בארץ.
הולדת נכדו הראשון, אבנר, היה מאורע גדול בחייו. הוא בטא זאת בדרכים שונות. באותן השנים, כאשר הצעצוע הקנוי עוד לא היה כל־ כך נפוץ בחדרים, היה וויס שוקד על התקנת כלי משחק עבור הילד מכל מיני גרוטאות שהזדמנו תחת ידו.
זמן רב הקדיש לקריאה בחומר רציני, בעיקר בהיסטוריה של עם ישראל וכן התמסר לתחביבו ־ גידול דגים.
אולגה התאקלמה בארץ ביתר קלות. עבודתה הראשונה בגבע היתה ברפת. מהתקופה הזאת שמור במשפחה סיפור מבדח. ברוב שמחתה על שעלה בידה להשתלב בענף כל כך חשוב, היא כתבה על כך להוריה. בתשובה בקשה ממנה אמה שלא תכתוב על כך יותר, ומה הסיבה? כיון שאמה קוראת אתהמכתבים בפני חברותיה, אין היא רוצה שהן תדענה לאיזו מדרגה ירדה בתה בארץ, ששלחוה לעבוד אצל הפרות.
לאולגה היה כבר נסיון של עקרת בית ונוסף לכך היא עזרה לאמה שנהלה סלון לבגדי נשים. מכאן שהיתה לה גישה לבישול ולמלאכת התפירה. כשהכרתיה, היתה כבר מחסנאית הבגדים ואחראית לתקציב ההלבשה של הקבוצה. באותו זמן החלה בתפירת חזיות וחגורות לחברות אף כי לא למדה מקצוע זה בשום קורס, בזמנו, היה זה חידוש גדול, שהקל על החברות וחסך הוצאות לקבוצה.
לאולגה היה מרץ רב וגם נכונות להתנסות בדברים. היא מלאה תפקידים רבים - מהם מיוחדים, שהיו קשורים בהתנדבות ובכושר להסתגל למצבים שונים. במלחמת השחרור שהתה אולגה בגליל העליון, במלכיה, חדשים אחדים, שם ארגנה את המטבח ללוחמים, ובשלה עבורם. עם תום המלחמה כאשר עלה קבוץ יזרעאל במקום כפר זרעין, התנדבה אולגה להדריך את החברות ולהכשירן לנהול המטבח ומחסן הבגדים. כשבנו את מרפאת-השניים, התחילה לעבוד כעוזרת לרופא השניים. עד אז היה זה תפקידה של החובשת. אולגה היתה הראשונה שהחלה במסורת חדשה זו. היא לא קבלה הכשרה לכך, כי אם למדה תוך כדי העבודה, והמשיכה בזאת שנים רבות, עד גיל 70. זו היתה עבודה חלקית, וזמן הביניים התמלא ע״י יוזמות אחרות.
כאשר נפלה בגבע ההחלטה ה"היסטורית" על הכנסת קומקומים לחדרים, היה נחוץ לדאוג גם להספקת קפה, סוכר וביסקויטים לחברים. אולגה קבלה על עצמה את הדאגה הזאת והתחילה בחלוקת המצרכים. מכאן התפתח ה"כל-בו" שבתחילה נקרא "אולגיה", על שום שהיא פתחה את המוסד הזה.
בשנות החמישים והששים התחנכו בגבע בזו אחר זו חברות-נוער עולה מחו״ל ומשכונות המצוקה בארץ. למעלה מ-10 שנים מלאה אולגה את התפקיד של אם-הבית בחברות האלו ודאגה לכל מחסורן.
בגיל 75 פרשה אולגה מעבודת הכל-בו. מצב בריאותה כבר היה רעוע ומכאן ואילך עבדה במתפרת ילדים ואחר כך בבית סביון. הכל למען להשאר קשורה בעבודה ולהביא תועלת במידת האפשר. אפשר לומר שעבור אולגה היה יום העבודה דבר קדוש שאין למעלה ממנו. היא לא חשבה על עצמה והתאמצה בכל כוחותיה "להיות בסדר". כשהיתה כבר חולה ונזקקה לטיפול של ממש, צריך היה להסתיר ממנה שהדבר נעשה על חשבון עבודה, כל כך היתה גדולה חרדתה שבגללה מבטלים זמן של עבודה.
לאולגה היו הפרעות בלב זמן רב לפני שהיא ידעה על כך, לא ספרו לה. היא הצליחה לא להראות סמני חולשה כלפי חוץ, אבל בבית הורגש הדבר היטב, כי היא היתה צריכה לפרוק את המתח שחייתה בו.
לפני שש שנים היו לה שני התקפי לב קשים. היא נסוגה ולמעשה לא יכלה לתפקד יותר כרגיל אבל שמרה בעקשנות על שירותה העצמי. כך היתה רוחצת רצפת חדרה כשהיא יושבת על כסא נמוך ומזיזה את עצמה ממקום למקום, כי נבצר ממנה לעמוד. כן היתה שומרת על הופעתה החיצונית ולא הסכימה ללכת בעזרת מקל מחשש לרושם רע שיעשה הדבר.
היה לאולגה הומור רב. היא היתה מתלוצצת גם על חשבון אפיסת - כוחותיה והמצבים המביכים שנקלעה אליהם. תמיד התנחמה בכך שיכול להיות גם יותר גרוע. זכור לי שפעם ראיתיה יוצאת מהשרותים ופיה מלא צחוק. שאלתיה לסיבת הצחוק. תשובתה היתה שמשקפיה נפלו ונאלצה לשלוף אותם מן האסלה. הקשיתי שוב - ומה הצחוק בזה? ואז ענתה: מה הייתי עושה לו נפלו לי שמה השניים?...
לאולגה היו שמחות וחרדות. שמחתה הגדולה היו הנכדים. היא אהבה אותם ולמענם לא היה דבר קשה מדי או יקר מדי. מעצמה תמיד חסכה, אבל לנכדיה ידה היתה פתוחה תמיד. את שמחתה לכל ביקור של נכד אפשר היה לראות לא רק כשהיתה במצב סביר, גם כאשר התגבר חוליה והיתה חסרת־אונים, היו פניה מאירות ממש ומלאות בארשת שמחה עם בואם של נכדיה.
החרדות שלה נבעו מפחדה שהיא ירשה את הסניליות מאמה. חששה גבר עוד יותר נוכח העובדה שגם אחותה היתה במצב דומה באחרית ימיה. כאשר נאמר לאולגה שיש לה מחלת לב, היא שמחה ממש, "לפחות אמות
מהתקף לב".
גסיסתה היתה קשה וממושכת. התרופות שקבלה הקלו על כאביה והשרו עליה תנומה. ישבתי על ידה וחשבתי על הדרך הארוכה שעשינו יחד. הייתי צעירה מאד ובודדה כל כך כשהכרתי אותה. ממשפחתי הגדולה לא נותר לי איש והצורך שלי לדבוק במשפחה היה גדול מאד. רציתי שילדי יגדלו במשפחה ויחושו בהמשכיות הדורות. לא מצאתי באולגה אמא, אבל מצאתי בה חברה.
במשך השנים התפתחה בינינו תלות הדדית. היא היתה זקוקה לאדם קרוב, המכיר הכרות אינטימית את לבטיה וצרכיה ויהיה תמיד מוכן להיות לצדה. אני ראיתי כחובה נפשית להיות צמודה אליה ולעשות לפי מיטב יכולתי כדי להיטיב עמה ולהקל עליה.
מותה יצר חלל שקשה למלאו.
חנה וויס