התזמורת
מתוך ספרו של נחמן "היה או לא היה"
תזמורת כלי פריטה היתה בכפרנו. מעבודה בשבת, "שבתון" כפי שקראו לזה אז, נאסף הכסף הדרוש לרכישת כלי הנגינה. שבת אחר שבת ירדו חברינו אל בית המשאבות שלרגלי הגבעה לנקות את תעלות הבטון, שהיו מוליכות את המים לשדותינו שבעמק. היו מוציאים ושופכים מהתעלות באתים את מצבורי הבוץ והסחף שסתמו אותן. תמורת עבודתם זו - נרכשו הכלים: מנדולינות אחדות, מנדולות וכמה גיטרות. תיקים מיוחדים נתפרו לכלים במתפרה, ושמות הילדים רקומים עליהם. ריח מיוחד עלה מן הכלים החדשים, הנוצצים, והוא ערב לחוטמם של הילדים לא פחות מן הצלילים המעטים, שהחלו להפיק מהם אט אט.
המלמד את מלאכת הפריטה ואת קריאת התווים, המנצח והמדריך, היה אלמליח שלא יישכח. את הרפרטואר קבע הוא בעצמו, וכן דאג להביא אלינו חוברות נגינה מתאימות לרמתנו.
איש מיוחד היה האיש ההוא. מבולגריה עלה לארץ, "לא ציוני", כפי שדאג למסור לכל מי שהתעניין. וגם פציפיסט קנאי היה. את שמירת הלילה שלו, היה מבצע בתורו, כשמקל עץ בידו, כיוון שבנשק לא רצה לנגוע. צמחוני בעל הכרה, מין "טולסטואי" מזן מיוחד. איש של עקרונות מוצקים שעליהם לא ויתר ולא התפשר. בחרי אף, היה מתווכח עם החולקים על עקרונותיו שהיו: פשטות, עבודה, ישרנות ופציפיזם. גם ערירי רווק מתוך הכרה, היה: "אין זה מוסרי להקים משפחה ולהביא ילדים לעולם הרשע הזה...." כך על כל פנים, שמענו מפיו יותר מפעם אחת.
טגורי, קרישנמורטי, הנרי ג'יימס,היו שמות שלראשונה שמענו אותם מפיו. מומחה ל"ציטרוסים" היה האיש, פועל ותיק במושבות הדרום, שהגיע לגבע, בשנים שנטעו אצלנו ובאיזור את הפרדסים. כ"מומחה לפרדסים" הגיע, ונשאר. שנים קודם לכן שהה במקומותינו אבל אז המשיך בנדודיו אל הפרדסים דרומה.
מנגן בגיטרה היה אלמליח. אצבעות ידיו העבות והחזקות לא היו כנראה מתאימות לביצוע יצירות מורכבות, אבל היו לו כמה נעימות מיוחדות שאותן היה משמיע בשעות רצון. אז היה כולו ריכוז התרגשות ומתח. ידיו היו רועדות ,עיניו נעצמות ושפתיו משתרבבות בדרך מיוחדת. הנעימה היתה עולה מנגינתו כשכולה הבעה של רגש ועדינות, אך גם סערה פנימית וכאב. בשנים מאוחרות יותר היה מסרב לנגן ללא ליווי ורק בקושי היה נעתר להפצרות של הבחורות בעיקר, ולא לפני שהעמיד תנאי "שיכבו את האור". ואז בחשכה היו עולות נגינותיו המיוחדות. זכורות היטב הופעותיו הנדירות בנגינת הגיטרה במסיבותינו. הוא היה לובש את מיטב "מחלצותיו" הפשוטות שהיו על פי רוב "רובשקה" שחורה רקומת צווארון ומכנסים פשוטים. תמיד נקיים היו בגדיו הפשוטים ומסודרים לעילא והיה בה בחגיגיות הפשוטה הזו משהו של התקדשות לקראת היופי של הצלילים האמורים לבקוע.
עוד מבולגריה הביא עימו את ידיעותיו במוסיקה, ובהשפעתו נתרצו אנשינו לתת לילדים "חינוך מוסיקלי". ערב-ערב היו נערכים שיעוריו של אלמליח. את הילדים היה אוסף אחד אחד ומלמדם אישית כל פרט ופרט: כיצד להניח רגל על רגל, כיצד לאחוז את המפרט, איך להושיט את הזרת כמשען ליד הפורטת על גבי הכלי, את פעולת ה"טרמולו", שעליה העביד אותנו בפרך. וגם תווים לימד. את ה"מפתחות" וה"דיאזים" וה"בקאר" וה"במול" ו"הפוזיציות" ושאר רזי המוסיקה. אפילו לכוון את המיתרים לימד את הילדים, לאחר שתחילה עשה זאת הוא עצמו, במו ידיו לכל כלי וכלי בנפרד.
כך היינו מתאמנים שעות על שעות ומנסים להשיג שליטה בנגינה. שנים רבות היה ערבו של יום הרביעי המועד הקבוע לחזרות התזמורת. בשעה שמונה בדיוק היה אלמליח מופיע. אז כבר היו צריכים כל הילדים להיות נוכחים במקום החזרה כשאיתם הכלים, עמודי הנגינה והתווים. אוי לו למי שאחר או שכח. אלמליח היה יוצא מגדרו למשמע התירוץ: "שכחתי". מושג זה לא היה מוכר בלקסיכון שלו. הוא תבע מהילדים הכנה מדוקדקת של "החומר", דיוק בהופעה ושקט מוחלט בעת החזרות. רבים מבינינו לא עמדו בחומרת תביעותיו, "נשרו" והפסיקו לנגן. אבל נשארו לא מעטים, שהגיעו לרמה שאיפשרה נגינה-בצוותא של יצירות מפורסמות ומוכרות. במהלך השנים נשמעו בתוכנו שוב ושוב, בצלילים נקיים והרמוניות ראויות, ה"מארש התורכי" של בטהובן, "מארש החתונה" של מנדלסון, "המומנט המוסיקלי" של מוצרט, ה"ברקרולה", "הלה פאלומה", ה"טרומריי" ו"המשורר והאיכר" משל סופא ועוד יצירות רבות מהקלסיקה העולמית.
בתקופת "המאורעות" באמצע שנות השלושים, היינו לא פעם נאלצים, למשמע יריות ההתקפות על ישובינו, לכבות את האורות, להפסיק את הנגינה כשהכלים בידינו ולשכב על הריצפה. כמה מאבותינו שהיו איכרים קשוחים למדי, היו מקפידים לבוא ולהאזין מן הצד לנגינת התזמורת בעת החזרות, והשתתפותם היתה מוסיפה לשעות אלה מימד של רצינות ואחריות.
בהנהגתו של אלמליח הגיעה התזמורת לכך שהיתה מוזמנת לא פעם להופיע בכנסים למיניהם ובארועים שונים באזורים קרובים ורחוקים. מיותר לציין כי בגבע עצמה היתה "הופעה" של התזמורת- חגיגה זוטא.
ככל שהתקדמנו בנגינה, חשנו כי מורנו ומדריכנו אינו מסוגל עוד לקדם אותנו. ביצוע היצירות היה למעלה מידיעותיו. ניצוחו החל לצלוע, שליטתו במקצבים התערערה, ואחדים מתלמידיו אף עלו עליו. אולי גם עייף אלמליח מההתמודדות עם בעיות של משמעת... ואז- חדל. לאחר פרישתו בטלה התזמורת, ומה שנותר ממנה הם כמה כלים ישנים וכמה פורטים, שבשעות רצון משמיעים מנגינות מוכרות לנכדיהם. לפעמים מעלים אותם אל הבמה בימי חג כדי לשלב מוסיקה, נוסטלגיה ופיקנטריה. ולפעמים בימי רביעי בערב, חמישים שנה אחרי , דומה פתאום שצריך לרוץ לחזרת התזמורת... מי יודע, אולי יקום פעם מוזיקאי שירצה לחדש את התזמורת. האמינו לי- זהו כיף אמיתי.
ואשר לאלמליח, משזקן וקשתה עליו העבודה במטעים , הקים לו מין מחסן-תיקונים. שם היה אוסף ומלקט כלים ומכשירים שונים שנתקלקלו והיה מתקן אותם ומחזירם לשימוש: תנורי-נפט ומטאטאים, רתמות של בהמות עבודה, כלי נגינה, ברזים וחלקי צינורות, ואפילו ספרים ישנים, שהביאו לו חברים כאשר עברו לדירות חדשות וסילקו מבתיהם רכוש מיותר.גם שקים ישנים היה מסדר ואוסף לבל יתבזבזו. רגישות מיוחדת לחסכון היתה באיש הזה, אחדים קראו לחסכנותו "קמצנות", כינוי שהכעיס אותו מאד.
לעולם לא שתק כאשר מישהו "האשים" אותו בתכונה מגונה זו: "אינכם מבינים שבזבוז זו שחיתות? אסור לבזבז את מה שהושג בעבודה! מתי תבינו זאת סוף סוף?"
ככל שעלה גילו - כך גברה משיכת צעירינו אליו ואל המחסן שלו. אהבו מאוד להיכנס אצלו להתבונן ב"אוסף" הענקי והמסודר של הגרוטאות, הפרימוסים, הגלגלים, הברגים הממטרות ושאר אביזרים. אבל בעיקר אהבו לשוחח עמו, תוך כדי עבודתו, שלא חדל ממנה לרגע, להתלוצץ ולעקוץ הדדית בבדיחות הדעת. היה במפגש זה משהו מושך, נעים ומעניין כאחד. ואלמליח, אדם בשנות השמונים לחייו היה מוקד ל"עליה לרגל" ולהתרועעות עליזה עם צעירי המקום וילדיו.
בליל שבת אחד, בשעה מאוחרת בעיצומו של קיץ, ראינו אותו יושב לו לבדו על הספסל שליד חדר האוכל - כאשר אהב. היה חיוור, נשם בכבדות, חולצתו היתה פתוחה וכל גופו כמו ביקש אויר לנשימה. מיד הבהילוהו לבית החולים, ושם הוציא את נשמתו בו בלילה. למחרת כשנכנסנו לחדרו, מצאנו מנדולינה מימי התזמורת, ובמגירת שולחנו פתק: "צווה גופתו למדע". בעל פה נמסר שביקש "שלא ייקבר ולא ייזכר אחר מותו". לא יכולנו למלא את בקשתו זו. בפאתי בית העלמין שלנו הקמנו לו מצבה, סלע מסלעי המקום ועליו נכתב: "יד לדוד אלמליח. יליד בולגריה. איש גבע, 1976-1890, בארץ מ 1914. בן 86.
נחמן רז