סבא יקר שלי

כתב ערן

 

אני רוצה להתחיל בלבקש ממך סליחה, סליחה שלא הייתי לידך ברגעים האחרונים, סליחה שלא חיבקתי עוד פעם אחת, סליחה שבשנים האחרונות היה לי קשה לראות אותך דועך, תבין, לא רציתי לשכוח איזה סבא מדהים היית אבל העולם שלנו קצת השתגע וממני נבצר מלהגיע אבל אני מבטיח שאבוא להיפרד בקרוב.

תמיד בלוויות אומרים שאין מילים לתאר איזה אדם היה האדם שהלך לעולמו ותמיד זה נראה קלישאה אבל אותך אי אפשר לתאר במכתב קצר.

תמיד אומרים שאת הכישרון כתיבה קיבלתי ממך אז החלטתי לספר קצת לאנשים שבאו לכבד אותך על מי היית כסבא כי אני חושב שלפניי ואחריי בטח יספרו על האבא, הבעל והחבר שהיית.

היית סבא שבבוקר שקמים היה מחכה לנו ה"לחם של סבא" עם רסק וסלט, לא לפני שקיבלנו וויש של בוקר על האף, אחרי זה היית לוקח אותנו לטיולים בוואדי של גבע היינו שמים מגפיים אחרי הגשם ויוצאים לטייל בשדות המדהימים של הקיבוץ. תמיד חזרנו מלאים בבוץ ומלוכלכים אבל הלב היה מלא ושמח עוד יותר.

לאחר מכן היית אוסף אגוזים שנפלו מהעץ קולה אותם במלח גס וזה היה מעדן!

אני לא אשכח איך תמיד היית לוקח אותת לספריית וידאו של גבע שמה בסוף ״העלייה הגדולה״ שאם אתה יורד אותה אתה תקרא לזה ״הירידה הגדולה״, עמד בית לבן עם כל קסטה של סרט ילדים שיכולנו לחלום עליו מצבי הנינג׳ה ועד פוקימון.

בגיל חמש ישבתי על הברכיים שלך במרפסת בבית של אמא ולימדת אותי ואת גל לשחק שש בש ולהכין קפה שחור, לימדת אותי איך לנהוג באותו וואדי מפורסם בגיל שלא נראה לי שכדאי שאספר פה... חחח. אמרת לי "תמיד תשים חגורה" ואני עניתי ״למה ? הרי אני מכיר את הוואדי כמו את כף היד שלי״ ואז ענית משפט שאני מספר לפחות פעם בשבוע: ״כי מי שמת לא מ&@0 (את ההמשך תשלימו לבד) חחח.

לפני כל ניתוח וכל אישפוז הייתי חוזר על המשפט הזה ואתה היית משלים את הסוף. מעין הבטחה כזו שאתה יוצא מהבית חולים על הרגליים, לצערנו בשנים האחרונות את ההבטחה הזו כבר לא יכולת לקיים.

הנכד ערן