מרדכי בן-יהודה
כשהיית נפגש אתו ומביט בפניו, הקורנים כאילו מתוך חדות החיים והשופעים אהבה וטוב לב, ועינך נתקלה במבטו המלטף והסתכלת בחיוך שלא סר מעל שפתיו (אפילו בשעה שהיה קצת מרוגז), ושמעת את דבריו המתובלים תמיד בהלצות –הרגשת כאילו הוקל ללבך וכאילו ניטעה בך אהבת החיים. הוא השפיע גם עליך מחדוות החיים שהיתה שופעת מעל פניו. ורושם כזה עשה עלי גם כשראיתיו בפעם הראשונה.
זוכרני, עוד בימים הראשונים בבואי לגבע, ישבתי לעבודתי, הנה בא אדם, אמר "שלום" ונכנס אתי בשיחה חטופה, בחיוך על שפתיו ובליווי הלצה וקטע מאיזו תפילה שזכר היטב. עם זאת הכרתי מתוך דבריו כי לפני איש המדבר בכל הרצינות והמבין דבר לאשורו. רק אחרי שיצא נודע לי שמו, ומאז נחרת השם הזה בלבי.
ועוד עלי להוסיף, כי כאשר היו מבקשים אותו לעשות דבר מה, איזו טובת הנאה, לא היה בטבעו להתראות כתובע הכרת טובה, על אשר למרות טרדותיו הוא עשה לן טובת-הנאה זו. לא! הוא היה עושה כל זה כבדרך אגב, ובאותה בת-צחוק, ובאותה הלצה.
אזכיר כאן עובדה אחת: ההורים בגבע יסדו במקום מנין. והנה בא יום ערב ראש-השנה ואין ש״ץ שיעבור לפני התיבה. הלכו לכפר יחזקאל וזקן אחד רגיל בתפילות הימים הנוראים התרצה לבוא לגבע, אבל בתנאי שיבואו לקחתו בכלי רכב, כי קשה עליו ההליכה ברגל. פנו למרדכי, והוא ענה באותה בת-צחוק: "חזן לימים נוראים? ודאי, ודאי, הלא דבר הוא!"
ובשעה הקבועה נסע ויביא את האיש ולמחרת ראש-השנה בבוקר החזירהו במכונית, וכך גם בערב יום הכיפורים ולמחרתו, כזה היה מרדכי כפי שהכרתיו ולפיכך היה שמו נישא תמיד בחיבה.
אך הנה נגעה יד הגורל האכזרי ובי' כסלו הופיע שמו בהודעה, ולשם מרדכי בן-י הודה נוספה עוד מלה - "איננו". המלה הנוספת הזאת זעזעה אותי עד עמקי נפשי ותדכאני, כמו שזעזעה ודכאה את כל חברי המשק ואת כל אלה שהכירו אותו. וגם עתה קשה להשלים עם הדבר ואינך רוצה להאמין, כי אמנם לא תרגיש עוד במבטו המלטף, ולא תראה את בת צחוקו, ולא תשמע את דבריו, אבל המציאות היא אכזרית והיא מכה על קדקדך ואומרת: כן... כן...! ואתה מוכרח להודות במציאות האיומה ולומר: הרי זוהי דרך החיים. המות - הוא חלק מהחיים.
בניו, אשר נקוה כי ילכו בדרכיו במסירותם לעמם ולארצם ובאהבת הזולת, והמפעל אשר טיפחו וגידלו והשקיע בו את כל כוחותיו - הם הם שיהיו למצבה חיה לזכרו של מרדכי, אשר לא ימוש מלב כולנו.
הלל מולוצ׳ניקוב