פגישות

כתב י. יציב

 

זה היה בשכבר הימים...

מהרהר אני במרדכי בן-יהודה - ושוב עולים בזכרוני הימים ההם של הפגישה הראשונה אתו על אדמת מצרים. המסבות: הוא שבוי ואני  זקיף ואנחנו משני עברי גדר-תיל.

כשהייתי מהרהר ברבונותו של הזקיף כלפי השבוי בימים ההם - לא היה ספק כלל לצד מי היא, ממרחק הימים נראית הוודאות מעורערת במקצת באשיותיה. עמידתו של הזקיף על משמרתו, המורמה כסוללה בתוך גדר-התיל שהקיפה את מחנה השבויים, לא היתה עמידת בן-חורין. ואולם השבוי שנמצא בתוך המחנה יכול היה לראות בזקיפו אדם רב-יכולת, החולש על שטח גדול מחירות חייו.

את היחסים בין שני סוגי יצורים אלה הגדיר החוק - ללא יחסים, לאמר - גדד-תיל בין זקיף לשבוי ללא רחשי-אנוש. ואולם משנתקלנו בשבויים האלה, שמרדכי היה ביניהם, פרכס איזה רגש משונה מתחת ללב. ההיתה זאת זמרתם הסלבית בליווי ה"בללאיקה", או היה זה מבטו הבוער והנוקב של עינו השחורה של מרדכי אשר ננעץ בזקיף? על כל פנים - קול ועינים הרסו מחיצות, רחוקים נעשו קרובים.

ה"סלאבי" בעל העינים השחורות, שעמד בראש הפעולה התרבותית בקרב השבויים הרוסים, היה אחינו מרדכי, דבקה נפשנו בו ונפשו בנו, ללא הפרד. היתה אך שאלה אחת - כיצד נעבירו למחנה הראוי לו. אך גם שאלה ז ו נפתרה.

רבה היתה השמחה לנפש הזאת אשר עשינו במצרים והבאנו לארץ- ישראל, כולנו שמחנו. איש מאתנו לא יכול היה לתאר לעצמו רגע אחרי שהכיר את מרדכי כי הוא ישאר במצרים לאחר צאתנו ממנה, כי אנחנו נשאיר אותו, ואף ששפתו היתה רוסית, ואף כי עברית לא ידע ואף אידית ידע מעט - הרי למן הרגע הראשון היה ברור כי לא ניפרד ממנו. והוא בא אתנו לארץ. יצא ממצרים ובא לארץ הבחירה.

ברגיל, גדלים המרחקים בין האנשים בארצנו הקטנה. משנפרדתי ממרדכי במחנה בארץ-ישראל שוב עברו חדשים ואף שנים בין פגישה לפגישה. ואולם כל פגישה טשטשה את מרחק הזמן שבין זו שקדמה לה, היתה זו סגולה יקרה בנפשו של מרדכי ללבות חיש את אש הגחלת שאפשר הזמן עמעמה. הוא ידע לקבל את הטוב בכל עת ולהסמיכו אל הטוב שקדם לו. והשיחה שוב היתה קולחת בסולם של קולות ובנות-קולות. כי כזה היה קולו של מרדכי - בת-קול מלוה אותו לאזנו של איש שיחו. הוא גמר משפטו, שאלתו, הערתו - ועדיין מהדהד קולו בחלל, ממשיך, שואל ומעיר. ולא שהדברים היו שקולים כל כך, נוקבים ביותר או נרגשים ביותר. לא. אבל היה בהם חן משהו, הנמתח מעולם הבינה והחסד, חן שהנפש המחוננת בו יודעת סליחה והנפש שאינה מחוננת בו - עלבון ורוגז. הוא ידע את עיוות החיים, חש בהם ודיבר עליהם, אבל דיבורו היה במידת-מה של איש שהוא מעבר מזה, בבת-צחוק ואף באירוניה ידועה, אך ללא דקירות. ולא שהשלים עם הסלף בחיים וויתר על ההיאבקות נגדו או שהאדישות השתלטה ברוחו. אדרבא, הוא היה רגיש כלפי כל זה, אלא שתגובתו הדהדה בבת-קולו ולא בקולו ובדיבורו.

על כן היתה כל פגישה אתו רועפת רעננות.

 

י. יציב