לזכרה של רות
דברים שנאמרו על הקבר
זוכרת אני את בואה של רות לגבע. בעינינו נראתה כאחת מעולם אחר. נאה, בהירת עור, שיער ארוך גולש על כתפיה, בחליפת מכנסיים קצרים לבנים, שקטה ועדינה. בטוחה אני, שקשתה עליה ההסתגלות לחיי הקבוץ, אך משהחליטה שאלו חייה, עמדה בכך ובכבוד.
בעבודתה בבתי הילדים התבלטה בחריצותה, מסירותה ואחריותה. וכן היתה מסודרת ונקיה. התמידה בעבודה הרבה שנים ואחרי-כן, עברה למטבח, לבישולים ושוב - ברצינות ובמסירות, כשהכל חייב להיות נקי ומסודר ומוגש כראוי.
עד היום, כשאני מנקה את הביצים או מגישה את הירקות, אני אומרת לעצמי: היום רות בודאי היתה מרוצה, כשהכל נקי וראוי להגשה, כמו שצריך להיות במוסד צבורי.
לפעמים היו הדרישות שלה מעוררות קצת תרעומת אצלנו, שאנחנו לא כל-כך פדנטיות, אבל יחד עם זה, אני בטוחה, שהיא צדקה בדרישותיה לאחריות ורצינות בעבודה וליחס מתחשב בצרכי האוכלים.
בשנים האחרונות סבלה מאד ממחלתה, אבל לא הרבתה להתאונן. השתדלה לא להפסיד ימי עבודה, בחריצות ובעקשנות, למלא יום-יום את עבודתה, ולהענות לחברים העוברים במשך כל היום בפינת הדואר. דרשה מאחרים, אבל דרשה גם מעצמה והשתדלה שהכל יהיה מסודר כהלכה.
יהי זכרה ברוך
רחלה רז