רות בן יהודה
טרם זמנה נקטפה רות. סימני זקנה וחולשה לא נכרו בה. כלפי חוץ - נראתה תמיד כפי שהיתה בצעירותה. תמיד נאה, מסודרת מאד, מרוחקת כלשהו.
לא התלוננה בפני רבים על מכאובים. רק כשנפלה למשכב, שממנו לא קמה - נודע שזמן רב סבלה קשות ומרפא לא נמצא.
שנים רבות חייתה רות בגבע וכאילו תמיד היתה כאן "חדשה". נשמרה בה כל השנים איזה הופעה מיוחדת ואופן חיים משלה. למתבונן מהצד נראתה שונה, אחרת.
היא באה לגבע מעולם שונה מאד, ללא חינוך והכשרה לחיינו, התכוונה ולמדה לקראת חיים של הוויית עיר מובהקת, והשינוי לא היה פשוט.
מן הבית, תחילה בגרמניה, ואח״כ בארץ, בפתח-תקוה, הביאה סגולות של דייקנות, אחריות, רגש-חובה עמוק מאד. לא סבלה חצאי-עשיות, "כאילו", ו"בערך". זו, אולי, הסיבה שהכרנו, לעתים, את רות כאדם "קשה", ש"נתקלים" בו גם בענינים של מה-בכך.
לא פעם עלה הרהור, איך אדם כמו רות מסתגל לחיינו, האם היא שלמה אתם או אולי, עד הסוף חייתה בגבע, במובן-מה, כאורחת.
מכל מקום, נדמה כי משנפלה אצלה ההכרעה לחיות כאן, עשתה את דרכה ואת מעשיה פה בקו ישר, בשלמות ובהגינות, כפי שצריך לנהוג בביתך, במשפחתך. כי זה ביתי, בטוב וברע.
חיי המשפחה לא פנקו אותה. כך, כבת ואחות בוגרת אצל הוריה, ואח״כ במשפחתה שלה, בגבע. אבל את התלאות נשאה בראש זקוף ולא נתנה להן לכפוף אותה. לא היו בה רחמים-עצמיים. את הקשיים שמרה בתוכה.
בשנים האחרונות "אמצה" משפחה צעירה של עולים מרוסיה, ששהו אצלנו באולפן. עד יומה האחרון ועד דרכה האחרונה בלוויה נשמרו הקשרים ביניהם, ביחסים אלה נגלה הפן הרך, האמהי, הרגשי של רות, כשהוא נתמך בתכונת האחריות החזקה והבולטת שלה. היא לוותה אותם, בקרה אותם והזמינה אותם אליה ושמחה מאושרת כשגדלה משפחת העולים הצעירה ההיא, נולדו ילדים והם נקלטו בארץ בעבודה, במדע ובחיים בכלל וגם את הוריהם הביאו לישראל.
נזכור את רות כאדם שבדרכו המיוחדת פלס לו שביל משלו בתוך המקום הזה, וגם הכה פה שרשים והצמיח ענפים רחבים בדמות בנים ונכדים ממשיכי דרכה.
יהי זכרה ברוך.
נחמן