הורביץ ־ דברים שנאמרו על הקבר
אחרון הראשונים.
כמו בימים ההם כך גם ביומו האחרון, בשעתו האחרונה, בשקט, בצניעות, ללא אומר ודברים עצם את עיניו בשעה שישב לקבל את השבת, בלב חדר־האוכל, בשעה החגיגית היפה שלנו.
מאה שנות חיים, מהן שמונים שנה של עבודה קשה ומסורה, כשבעים מהן כאן, בגבע, מיומה הראשון ועד כמעט יומו האחרון.
אדם יוצא־דופן היה הורביץ. קטן־קומה, נחבא אל הכלים, ביישן, צנוע וענו, חרוץ ומסור, בעל תבונת כפיים, זרח בכל עבודותיו שעשה בגבע, קשה כקלה, דייקן ואחראי.
בשנותיו הרבות בגבע לא נשא בתפקידי חברה ומשק, לא היה איש מרפקים וכח אבל, תמיד נשא באמתחתו את נס המצפון והיושר, ההגינות והחברות, החריצות והנקיון.
הורביץ לא היה מהרוקדים והשרים. כאילו דוק של עצבות היה נסוך עליו. ואכן, החיים לא תמיד הטיבו עמו והאירו לו פנים.
שכול וצער ידע בהלקח ממנו בתו הבכירה, דינקה, ובשנותיו האחרונות, בדידות משפחתית למרות ביקוריה של נועה ובני המשפחה, ששמחו אותו מאד. למרות כל זאת לא נשמעה ממנו מלה רעה לא על החברה, לא על חברים ולא על הקבוצה כדרך־חיים.
חבריו הטובים של הורביץ, משנותיה הראשונות של גבע, הלכו לעולמם זה מכבר: חיים, יעקב, וראובן - שהיו חלק מהחבורה הראשונה.
אבל רבים מידידיו וחבריו הלכו איתו יד ביד ולב אל לב ואלה הם הספרים, שלא משו מידיו. כי איש ספר היה הורביץ. כשם שלא ויתר על יום עבודה כך לא ויתר על שעת קריאה. כפי שהיה זריז בעבודתו כך היה זריז בקריאתו. קרא והבין, זכר וידע כל ספר, ישן כחדש. נראה שהספרים ממלאים את חייו תוכן ועניין.
הורביץ לא עסק בדברי הבל וריק ולא בזבז את חייו על תפנוקים ורווחה. איש צנוע, שהסתפק במועט בחייו החומריים, שהעשיר את עצמו ואת סביבתו בחיי תרבות ורוח.
אנחנו, כל חברי גבע ובניה, שהכרנו אותך ושכל אחד ואחד מאתנו הרגיש את עצמו חבר שלך ושאתה חבר של כולם, ראינו בך סמל ודוגמא. היית גאוות כולם ולא רק כיהודי וכאיש קבוצה, אלא כאדם.
הורביץ, הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו.
כולנו נזכור אותך.
יורם נחשון