קוים לדמותו של הורביץ
זה התחיל בדיוק לפני 55 שנים. בתחילת יולי 1938. באתי לגבע בעליית הנוער. למחרת בואי יצאתי לעבודה בכרם. שם התחיל סיפור הסימפטיה והחיבה שלי להורביץ. ואני מקווה שזה היה הדדי. נכון, מי לא אהב את הורביץ? אז סיפרו לנו, ואנחנו עוד ילדים, שלפני מספר שבועות שכל הורביץ את בתו דינה. זה איך שהוא, הבדיל בינו לבין עובדי הכרם. התוגה והשקט ואולי גם ההשלמה היו כנראה חלק מאופיו.
בכרם, בזמן ארוחת הענבים בסוכה, היו מתווכחים על כל נושא בעולם בלהט רב. אך אלמליח ויעקב רז לא יכלו להחליט מי הצודק. מה שקרה על־פי־רוב היה, שבסוף הפולמוס אמרו: נשאל את הורביץ. וכך, הוא היה הפוסק האחרון. כך היה גם בישיבות הנוטעים במתפרה הישנה: הוא פסק ופסיקתו התקבלה על ידי כולם.
אנו בנות הנוער, שעבדנו איתו, כל־כך הערצנו אותו שבקשנו ממנו שיתן לנו שיעורים בתנ״ך, וכך לימד אותנו הורביץ תנ״ך במשך זמן מה. הוא היה ידען, וער סוף חייו הייתי שואלת אותו בענייני יהדות.
תקופת מה היינו ספרנים בצריף המשמש עכשיו קיפוליה לבגדי הילדים. תמיד אהבתי לקרוא, אבל הורביץ הגביר בי את האהבה לספר, הוא עצמו קרא ספרים בחשק רב עד לפטירתו.
אני מדלגת על שנים רבות בהן הורביץ עבד ברפת ובלול. כאשר מרים חלתה התהדק הקשר שוב. זו היתה תקופה קשה מאד בחייו. הוא סבל מזה שהיה זקוק לעזרה. רק לא להכביד על מישהו, חס וחלילה. החדר היה מסודר. כל דבר במקומו. המרבד על המיטה, כאילו הונח בסרגל. הכל היה נקי, כפי שגם הוא עצמו בעבודות מלכלכות, יהיה זה ברפת או בהשקאה עם טוריה, תמיד נשאר נקי.
כאשר הורביץ עבר לעבוד בבקרה והוא כבן תשעים. אמר לי באותו בוקר: מה את חושבת, לעבוד כל היום בישיבה, זה כדאי בגילי?
הורביץ אהב לעבוד עם צעירים והעריך אותם. פעם סיפר אחרי מקרה של מכות בין שני בחורים: ״הנה, הם הכו אחד את השני ואחר כך עשו סולחה. בזמננו, היה מקרה כזה גורם לדיון ועוד דיון ו״ברוגז״ לכל החיים. היינו כל־כך קשים״.
בחורף, בימי הגשמים, היינו יושבים בעליית הרפת ומרכיבים גפנים. והורביץ מרכיב ומספר סיפורים. או שהיינו מתקנים ספרים בספריה וכורכים אותם מחדש. הורביץ שלמד בנערותו תפירת נעליים, היה המומחה והנוטעים האחרים היו השוליות.
רחל קארו