אמא יקרה
כתבה וורד
לפני כחמש שנים, נקראתי לבית סביון לעזור להרגיע את אמא. ואז חשתי בהיפוך התפקידים.
לא אשכח את הלילה ההוא, בו ישבתי ליד אמא, החזקתי בידה, וניסיתי להרגיעה ולהרדימה.
ישבתי ובכיתי. איך זה התהפך? הרי אני הבת, והיא האמא. ועוד איזו אמא.
אופה עוגות שוקולד נהדרות. שלה תמיד מצליחות, ושלי נופלות באמצע.
סורגת יפה ושווה, כל העיניים שוות, והשורות ישרות. לא כמו אצלי.
שרה לילדים שירי ילדים, ומגיעה לגבהים שאני לא מצליחה.
אוהבת לטייל, יוצאת כל שנה לצעדת ארבעת הימים, ואח"כ לצעדת ירושלים.
מכירה את כל העמק והגליל. מתעניינת בספורט, ומכירה את השחקנים והמאמנים של כל הקבוצות, מי שווה ומי לא שווה.
לאמא היו חושים חדים.
עיניים חדות. רואה הכל, מבחינה ראשונה בפרחים בטיולים המשפחתיים, מבחינה בקלות אם מישהו נגע בארון שלה המסודר כל-כך. בעבודתה במחלקת סולנואידים, מדוייקת ויעילה, מבחינה בקלות אם מישהו הכניס דיזה לא נכונה, כשכל ההבדל הוא עשיריות של מילימטר. מאבחנת מצוינת, היתה יכולה להיות רופאה. כשאחד הילדים היה מרגיש לא טוב, הייתי פונה אליה: אמא, מה יש לו? אמא, איך לטפל?
כמטפלת, כשהיתה הולכת עם ילד לרופא, הרופא היה שואל אותה: מה את חושבת שיש לו?
ולא רק העיניים חדות, גם השמיעה חדה. שומעת כל רשרוש. אי אפשר להכנס בשקט בשקט בלי להעיר אותה. ותמיד מקשיבה לכל השיחות סביבה.
נוסף על חמשת החושים שיש לכולם, שכאמור, היו מאד חדים אצל אמא, היא נחנה גם בחוש שישי, שהיה פעיל בעיקר כלפי המשפחה. כשהטלפון צילצל, ידעה מי מתקשר, עוד לפני שהרימה את השפופרת. כשהפכתי אותה לסבתא בגיל 45, ידעה תמיד היכן הגבול, מתי להציע עזרה, ומתי לא להתערב.
החוש הזה שימש אותה כשקראה לעזרה והצילה את אבא לפני 24 שנים כשקיבל דום לב. אבל הדאגות שהצטברו, העיקו עליה, והיא כבר לא היתה אותה אישה פעילה כפי שהיתה מקודם, כבר לא מכינה עוגת שוקולד וסורגת נעלי בית לכל תינוק שנולד. כבר לא יוצאת לטיולים.
החוש הזה שימש אותה כמה חודשים לפני שאבא נפטר. היא ידעה לפני הרופאים מה יש לו , ושהוא לא יבריא. ואז ניתקה את עצמה, ומאז לא חזרה אלינו במלואה כפי שהכרנו אותה מקודם. גם בימים קשים היו פניה מאירות בחיוך כשנכנס נכד או נין. והנינה הקטנה ביותר,תבור הספיקה לזכות בדאגתה של סבתא אורה ובטקס נשיקות הפרידה בכל ביקור.
אנחנו רוצים לזכור את אמא כפי שהיתה בשנותיה הטובות, עם כל התכונות הטובות, האהבה וההתעניינות בכל אחד מאתנו: 6 ילדים, 21 נכדים, 19 נינים.
אבא השאיר לנו פיקדון לחמש שנים, במשך חמשת השנים, אנחנו השתדלנו להתמיד בביקורים, ולשתפה בכל הארועים המשפחתיים. אבל בנטל היום יומי נשאה מונט שטיפלה באמא במסירות ובאהבה, וקראה לה אמא. לנו נוספה אחות שביעית.
והיום אנחנו נפרדים מאמא ומחזירים אותה לאבא.
ורד