אבא
כתבה אמירה
לדבר עליך בלשון עבר, לא מתישב בהגיון, אבל אנחנו חיים כבר בכך.
קראתי את שכתבו עליך אחרים ואוסיף — אותך — כפי שהיית שלי כל השנים ותמשיך ללוות אותי תמיד.
אב חזק וסמכותי, משענת יציבה ובטוחה עד כדי להשחית. עוטפת ופוטרת מהתמודדויות עצמיות; כי יש ממי לשמע ולקבל, בלי להרהר הרבה אחר הדברים, מתוך הערכה ואמונה בשפוטך.
פעמים רבות, בשעות חולשה, עומדים אתם, שניכם, לפני כמופת. ואני שואלת עצמי איך עמדתם, אתם, בחיים קשים הרבה יותר, בתביעות רבות כל כך מעצמכם — וקוראת עצמי לסדר.
הרהורים וויכוחים שונים מתנהלים היום בקבוצים על ״שעת האהבה׳׳. אנחנו לא פונקנו בזה. ימי העבודה היו ארוכים. השהיה במחיצתכם היתה כמוקד של היום, לגמור מהר את השעורים ולהקדים ללכת לחדר.
החדר— ״החדר החדש״ — במשך כ-15 שנים, קטן וצפוף, שמרביתו מטות, שולחן אחד וארון לא גדול אבל אוהבים בו ואותו.
אתה היית המפנק שבמשפחה — מביא בשבתות גשומות אכל לחדר של סבא וסבתא, כדי שלא נצטרך לבוסס בבוץ ואז, טרם נוצקו המדרכות. עדין אני יכולה לחוש תענוגו של שבתות אלו. אתה היית מחפש את האכל המיוחד שיטעם לנו בעת מחלתנו.
היית ממהר לשטף את החדר ביום שישי, כדי שדינה לא ”תבזבז״
על זה את הזמן ותוכל לנוח. ובשנים האחרונות, כמה שיכולת — הפירות הקלופים ובקבוקי המיץ הרבים.
תמיד היינו שותפים לעשייתך, בשמיעה לספוריך ובליווי מקרי. אהבתי ללכת אתך בשבתות למספוא, לעקב אחרי המים בחריצים, לראותך שולט במים ומכוונם בעזרת ״הדגלים״ — שק על דופן התעלה המעביר מחריץ לחריץ.
הזיתים — איבר מגופך. זכור לי ערב אחד. הצטרפתי אליך לפתיחת המים בזיתים, הימים ימי מלחמת השחרור ובין הזיתים חונה צבא. הלכנו ושוחחנו והיה נעים.
קרני ירח מלא זהרו בסילוני המים. לפתע ראית שני עצים שנגדעו ע״י המשורינים ונזדעקת. אני התכוצתי מבושה, מלחמה, חיי אנשים נגדעים ואתה — על עצים?
ואז שמעתי אחד החילים — ״הוא צודק! סליחה, נזהר" ונזדקפתי.
ורכוז המשק — מי יאמין היום כמה העמסת על עצמך וכמה פרחת בתוך כך. תקופה של פרישת הכנפיים במלוא היקפן ותנופת יצירה לך ולמשק אתך.
הקשי והכאב בהתקפלות חזרה אל ״השקט׳׳ שבאי נשיאה באחריות. אף פעם לא, עד שלא עמד בך כוחך, לא הסתגרת בארבעה קירות. תמיד טיילת, סיירת ולמדת על הנעשה במשק, אם כסדרן עבודה, אם כמרכז משק ואם כצופה מהצד.
תמיד אהבת את הצבע הירק של שדה יפה, בריא. לא יכלת להבין מה מוצאים בצמחי הנוי שצבעיהם כצבע צמחים חולים. כמה נהנית מהירק העז של החלקות ביטבתה בבקורכם אצלי שם. שנים רבות הסתייגת מהגינות הגדולות ליד הבתים ומהמטעים הפרטיים. כמה טוב היה שנשארו לך העצים ליד חדרך כשקשה עליך הקשר עם השדות והמטעים.
עקבת אחרי הנעשה בעולם, בארץ ובמשקנו כל השנים. בבקורי היית מפנה את תשומת לבי להישגים יפים בחקלאות וכואב את ההדרדרות המוסרית והערכית בעולם ובארץ. לא דבקת במוסכמות ולא קבלת אכסיומות. אתה שברת, בבואכם לגבע, את הנוהג שבני זוג אינם יושבים יחד בחדר האכל, שמא תסיג המשפחה את גבול החברה.
מאוחר יותר, הייתם אתה ודינה, המשפחה הראשונה שבלתה יחד בבית שי.
גם בחלותך — למדת מהרופאים והתאמת את המלצותיהם לקשייך ולא קבלת את הוראותיהם כפשוטן.
ואתה — סבא. היינו אומרים שהפכת פוטוגני מאז נהיית לסבא. בצילומים עם הנכדים פניך תמיד רכים, מחייכים לעומת החומרה, כמעט זעם, בצילומים קודמים יותר.
תמיד הנכד הצעיר ביותר היה הפלא החדש. ״כזה עוד לא היה״, כפי שאמרת עליהם, והקשרים היפים שהצלחת ליצור עמהם — קטנים כגדולים.
ולבסוף אהבתך לבית — לגבע, למשפחה, שבלטה בקיצוניות — בחזרך לישון בבית בין שני ימים ארוכים ועמוסים בתל-אביב, דרך חיפה, כי בשעות המאוחרות כביש ואדי ערה סגור לתנועה.
ובשנים האחרונות — הסתיגותך החריפה מבתי החולים. בבקורי האחרון אצלך בבית החולים חזרת וספרת על שאלה ”לא חכמה” של אחת האחיות. ”היא שאלה אותי איך אני מרגיש? איך אני יכול להרגיש כשאני בבית חולים?”
ואת דרכך היפה והעשירה בעולמנו סיימת על סף בית החולים.
אמירה