נהרס הקן

כתבה מתילדה

 

עמדתי ליד ארונה והוא עטוף שחורים, ראיתי את התהלוכה הענקית שהתפתלה כנחש על פני השבילים כשליוותה את רוני בדרכה האחרונה. הקשבתי לרישרוש הרגבים הנשפכים באכזריות על ראשה המתולתל, והלב לא אבה להאמין שאבד הפרח הרענן. עצמתי את עיני ורציתי לברוח מהמציאות המרה, לתקופה אחרת.

רוני באה לגבע, כנערה שאך מתחילה להתבגר, שופעת בריאות, עיניים יוקדות וחייכניות, קול ערב. כמה אהבתי להאזין, עת נתנה את קולה בשיר. וכשעבדה ברפת, עת היתה חולבת - והשירה היתה בוקעת דרך סידקי הקירות, שמחת חיים ליוותה אותה תדיר. רוני מטפלת בבית הספר - בשעות הפנאי מתיישבת על המדרגות של בית הספר יחד עם כל ה״חברה״, קטנים וגדולים, עם כולם היתה חברה ואמא ועם כולם מצאה שפה משותפת.

באה קבוצת ילדים עולים מסוריה ־ רוני מטה שכם, מקבלת את החברה הזאת. והילדים עצובים ומדוכאים, רחוקים מהוריהם, עליהם להתרגל למולדת חדשה, לשפה חדשה ולחברה חדשה. רוני מקרינה עליהם משמחת חייה ומבריאות גופה. הילדים מתקשרים למקום וקומתם מזדקפת, וחלקה של רוני גדול במפעל הזה.

לעתים נפגשנו בשיחות חטופות והנושא תמיד - טיפול ילדים, גישה לילד. במגע קרוב באנו כשבתיק בתה ירדה לגנון. 6 ילדים, 6 זוגות הורים, המגע הוא קרוב ואינטימי, נרקמים יחסים קרובים בין ההורים לבין המטפלת, נוצרת כעין משפחה קטנה. ורוני אמא בכל רמ״ח אבריה ובכל להט נשמתה. וכה היתה אומרת: "כמה זה נהדר להיות אמא, לחוש את היצור הזה תחת לבי, ובעצם הרי זו המלכה שלי". והמלכה (בתיק) היתה רצה לקראתה. והיו קופצות וצוהלות יחד, כשני ילדים קטנים. "אני אהיה אמא, יהיו לי הרבה ילדים, ואני אתן לילדי הכל הכל". בתיק בת שנתיים, ההתרגשות גדולה מאוד, כל המשפחה מתאספת בגנון. רוני לבושה חגיגית, מופיע האוירון הגדול ומביא את ההפתעות. הילדים מתרגשים ורוני בתוכם, והעינים מזהירות, ברק אושר משתקף בתוכן.

הילדים גדלים עוברים לגן. אנו נפרדות אחת מהשניה בהתרגשות, בלחיצת יד ובנשיקה. רוני מבטיחה להיפגש שוב בגנון.

ואמנם נפגשנו והאור בעינה האחת כבה, ובשניה ־ תוגה חרישית. למרות כל המאמצים להתגבר על כל מה שעבר, פחד טמיר מקנן בלב.

בחג הביכורים ישבנו יחד על הדשא. רוני עקבה בעירנות רבה אחרי המתרחש על הבמה. למרות הרזון ששולח בעצמותיה היתה עוד כה נחמדה. לרגליה הסתובבו בתיק ויצחקילה, ולא עלה על דעתי שזה לה החג האחרון.

נהרס הקן ונשארו הגוזלים הרכים, ותנחומים אין.

 

מטילדה קליג