• • •
כתבה יהודית
כיצד אפשר לחיות בלי רוני?
שאלה זו התיצבה לא בזמן שישבנו ליד ערש הדווי שלה. אז חשבנו רק עליה, והיינו צמודים ליסוריה. כאשמים, אשמים וחסרי אונים עמדנו מול סיבלה האיום.
השאלה הזו ירדה עלינו רק אחר כך - לאחר שהביאוה לקבורה, לאחר שפסק הבכי הרם סביבנו, לאחר שנארזו והוצאו חפציה, לאחר שנקבעה תמונתה על הקיר. כיצד לחיות בלי רוני?
וכך אצעד כסהרורית משעה לשעה, מיום ליום, מתאריך לתאריך ואחפש אותה בכל מקום בגעגועים גדולים.
מצלצל פעמון עם שחר. קמים לעבודה. רוני אהבה את יום העבודה ואת בגדי העבודה, העבודה היא באמת, באמת חיינו, היתה אומרת וצוחקת בקולה העמוק. יבואו הרבה ימים ברוכי עמל, הפעמון יצלצל, ורוני לא תקיץ, בשבילה תם כל העמל...
תינוק בוכה אי שם בחצר. רוני כל כך אהבה תינוקות ובכל מגעה עם ילד היה חסד ותבונה. "יהיו לי הרבה ילדים, אמא, לא כמו לך״ אמרה לי עוד לפני נשואיה. ורק עכשיו, לפני מספר חדשים, כששוטטנו בחנויות וחיפשנו מעיל, והיא כבר אז עם עין עקורה, אמרה לי: "אקנה מעיל רחב, אולי בכל זאת אהיה פעם הרה״... והנה אפסה התקווה ונדלתה כל אמהותה..
נוהרים חברים לחדר האוכל. הנה אפגוש ברוני באקראי, בשבילי החצר. היא תצהל לקראתי "אמא" ותתן לי נשיקת אגב. כמה פחדה בזמן האחרון, מעיני החוקרות, פן אגלה את יסוריה, ועל שאלתי "מה שלומך היום רוני'לה״, היתה מפליטה "טוב" סתמי ומעורפל. ריקים השבילים, המענה ניתן, והוא כל כך אכזר.
שעת הערביים. אמהות עם ילדיהם על הדשא ובכל פינות החצר. כמה אהבה רוני את השעות האלו. הקפידה שתהיינה קודש לילדים. כיצר תוכל לשאת שם בדומיה את יתמותם הזועקת? הרי יצחקי׳ הקטן עוד מאמין שאמא תבוא, עוד בוכה וקורא לה. ובתיק, בת החמש, מבקשת מאלוהים "בלילה, בלילה כששקט מסביב" שישמע לה ויחזיר לה את אמא.
החגים והמועדים - כמה תחפש העין את דמותה הנאה, לבושה בטעם ובצניעות. כל כך עמוק היתה נטועה בתכונה החגיגית. כולה זהרה באורה הפנימי, ואחר כך הועמה. מאז נעקרה עינה ורבו מכאוביה חדלה לרקוד. אך כפתה על עצמה את החיוך וביקשה את חברת הנעורים.
היא לא תאיר יותר לנו בחג. דמומה ורחוקה היא, ואין להשיגה.
והלילות, לילות מלאים בה ורק בה. עולה וחוזרת בהם כל הפרשה. אנו נאבקים להצילה, אנו מחייכים לה כשלבנו שבור, אנו משקרים לה. געגועיה, יסוריה, סבלה עד לנשימתה האחרונה - קמים וחיים וממלאים את כל ישותי. כיצד לחיות בלי רוני?
זה השכול, ואני לא ידעתי, ומסביבי היו אמהות שכולות כה רבות. זוהי הקדרות, אשר אותה הן נשאו בלבן, כאשר אני יכולתי לשמוח. זוהי הצמידות למי שהלך ולא ישוב עוד.
ואכן הלכה רוני, אבל אי אפשר לנתק אותה מחיינו. ולא רק את יגון מותה אי אפשר לעקור, אלא גם את אושר היותה אין לשכוח - היותה כפי שהייתה. האור הגדול שהאיר את ישותה קורן מעבר למקריות המחלה האנושה, מעבר ליסוריה, מעבר לאסון מותה בדמי ימיה ומהכאב שבמותה. באור הזה היה גלום איזה קורטוב של בשורה על הטוב שבאדם, של תקווה ואמונה בטוב, שיכול לבוא כל עוד קיים האדם וקיימים החיים. רוני אהבה את החיים ואת חובות החיים, היא ציוותה אהבה וסבל. אני יודעת שלא אראה אותה שוב בשום מקום ובשום זמן, אבל אני חשה את רסיסי נשמתה הנוגה בכל: באדמת העמק המוצקה, בכוכבי השמים הנוצצים ובצלילי נגינה, בבושם ראשית החורף ובפריחת האביב, ביום העמל ובמשב הרוח המחיה, בילדים הגדלים, בריעות יפה וברזי אהבה - בכל מתרוננים ניגוני נפשה, והם לוחשים לי רוני, רוני...
כחלום עוברים לעיני 29 שנות היותה עמנו, ובלב פצוע ובעינים דומעות אני מודה לגורל על שהייתה רוני, והיא היתה שלנו.
אמא (1955)