ישראל גור אריה
כתב חיים רוזן
ישראל הגיע ארצה לפני מלחמת העולם הראשונה כילד, יחד עם כל המשפחה, השתקעה בפתח תקוה.
עם התבגרו נמשך להוראה ואחרי שסיים את הסמינר למורים יצא להשתלמות בחו״ל. בחזרו לארץ, אחרי מספר שנים, לא הלך להוראה בעיר. הוא נמשך לכפר ושאף לקשר את ההוראה עם חיי החקלאות. על קשר זה שמר עד סוף ימיו.
כך הגיע לתל־עדשים בשנים הראשונות להתישבות בעמק. אולם, כנראה שלא הסתפק בחיי חקלאות בכפר בלבד, הוא שאף לחיי שיתוף ושוויון שבקבוצה והציע את עצמו לגבע כשהוא בעל משפחה ואב לשני תינוקות. היה זה בזמן מאורעות תרצ״ו. ישראל שימש אז כמפקד המקום בתל־עדשים ולא בנקל ניתן לו להשתחרר מתפקידו, כי לא נמצא לו מחליף.
שנותיו הראשונות בפעולת החינוך הקבוצתי לא היו קלות. הן כללו מלבד הוראה גם טיפול בחברת הילדים ובעבודתם. ומה גם שחיי הקבוצה היו חדשים בשבילו. אולם ישראל חתר ומצא דרך להתגבר על כל הקשיים. הוא היה מבלה בין הילדים את רוב שעות היממה. את היום פתחו בהתעמלות בוקר. עם הילדים אכל ארוחת בוקר לפני הלימודים וארוחת צהרים בתומם. אחרי מנוחה קצרה היה יוצא יחד איתם לעבור בגן הירק ואחרי ארוחת הערב היו מתקיימות שיחות החברה.
רק בתקופה מאוחרת יותר קיבל על עצמו חבר מיוחד את העבודה עם הילדים וישראל השתחרר מתפקיד זה. אבל השיחות בערבים לא פסקו עד שבגרו המחזורים הראשונים, ויכלו להמשיך בכוחות־עצמם בהנהלת חברת הילדים, אולם גם אז נעזרו בהדרכתו של ישראל.
כך עבד עד שנקרא ע״י משרד החינוך לפקח על בתי הספר החקלאיים בארץ.
הזדמן לי לעבוד זמן מה במחיצתו בחברת הילדים. היתה זאת אחת התקופות הנעימות והמעניינות בחיי, שהיו מלאי סיפוק מההישגים של הילדים בחברה ובעבודה כתוצאה מהחינוך שקיבלו על ידי ישראל במשך השנים. כך הגענו הודות לו לדור המשך שעליו גאוותנו.
הוא התכונן להמשיך עוד שנים בתפקידו החשוב האחרון. אולם אחרת רצה הגורל, והוציא את נשמתו בנשיקה.
חבל על דאבדין ואינן משתכחין.
חיים ר.