לזכרו של ישראל

כתב נחמן

 

לראשוני ילדיה של גבע היתה הופעתו של ישראל בבית הספר מעין ראשית מגע עם העולם הגדול. אתו ובאמצעותו הכרנו את הסגל המיוחד של ראשוני המתחנכים בבית המדרש למורים בירושלים — ילין, זוטא, דינור ואחרים.

איתו ובאמצעותו — הכרנו ראשית היכרות את פלאי העולם האירופי, של מרכזי מדע ודעת של תרבות ומחקר. אתו ובאמצעותו קם לנו המגע הראשון עם תנועת הנוער העובד, נפתח החלון אל מה שמחוצה לקבוצה, לבית, לפינה המרוחקת והמסוגרת.

עיקר מפעלו של ישראל בגבע היה הקמת חברת הילדים. מתמיה ומפליא הדבר, כיצד אדם שלא חי קודם לכן בקבוצה חש והבין מה צריך להיות הכלי העיקרי לחינוך הילדים להמשכיות מעשי אבותיהם. הקמת מסגרת המתנהלת במידה רבה ע״י הילדים עצמם, המטפלת ברבים מתחומי חייו של הילד כפרט ושל החברה כולה, משרישה הרגלי חיים, מטפחת מסורת־יחסים ומקנה תכונות של איש קבוצה בעתיד, היודע להישמע להכרעה, ויודע להכריע, ולחיות כחבר בחברה שאותה הוא בונה ואיתה הוא נבנה. סביב מסכת זו של עצמאות חברת הילדים ותחומי התערבותם של הבוגרים, נתגלעו לא פעם ניגודים וסיבוכים, אשר בסבלנות אין קץ היה ישראל מתגבר עליהם ומוביל את הספינה קדימה.

ימים ולילות היה טורח, עם חבורת הילדים הקטנה בכיתה, ובחיי החברה, היות וראה בכך את מרכז מפעלו, והחשיב תכלית החשיבות את הצלחת הנסיון הראשון הזה בגבע, ו­מהראשונים בארץ בכלל.

שעוריו של ישראל היו תמיד מתוכננים להפליא, בהירים וסדורים עד פרטי פרטיהם. זכורים אותם חישובים שהיה עורך עם המאחרים להיכנס לכיתה. כמה דקות בוזבזו וכמה כסף עולה זמן יקר זה בעבודת החברים. הוא הטביע על כל מגעו עם הילדים כמורה ומחנך, חותם של רצינות תמה, וכובד ראש ישרני. בחינוכו ובשעוריו היתה תמיד נימה של חברות וכך כל מגעו עם הילד, כשם שהחברות עמו בשנות הבגרות היה בה מגע מחנך.

הוא זכור לנו מאוד כעוסק בפרטים הקטנים, בזוטות המר­כיבות בהצטרפן אל הענין הגדול. הוא ידע ששום דבר גדול לא יכון בלי טיפול מדוקדק בפרטים הקטנים. בערה בו האש השקטה אך המתמידה המזינה את תנועתם של הגלגלים, זו שבלעדיה אין להם תנועה כלל.

דרך כל שלבי פעולתו של ישראל, בבית, בתנועה, במדר­שה, בבית ברל ובמשרד החינוך, בפיקוח האזורי והמרכזי — זכר וחש תמיד את נקודת המרכז; הקבוצה — הבית. הוא התעצם — עם קשיים ואי הבנות מבית ומבחוץ, התעצם והמ­שיך את הקו. דומה שמעמדו והרגשתו של מי שעוסק בחינוך בקבוצה, כיום רם כפי שהוא, הודות לישראל ושכמותו שהיו סוללי הדרך לקביעת אופי היחסים ההדדיים שבין המורה והילדים, המורה וההורים, המורה וכלל החברה. וודאי גם מנת האושר שבתחושת הראשונות, וגם מנת היסורים של סוללי הדרך היו מנת חלקו, ואינני יודע מי מהן היתה גדולה וגדושה יותר.

גם בשנה האחרונה, בעבודתו מחוץ לקבוצה היה מקפיד להשתתף בכל המסיבות והאסיפות. עייף, חש במחלה למרות חיוך הביטול על זאת כשנשאל על כך, טרוד ועמוס לעייפה — הקפיד ודייק לבוא ולחיות ככל יכולתו את החיים בבית. ודומני כי לא רק לשם שמירת החוט של קשר, כביכול, כי אם מתוך הערכת עצם הדברים, גופי החיים של הנידון והמתהווה שהם חשובים, שהם מעניינים, שהם הם העיקר, וכל השאר יש לו קיום הודות להם.

ובכך, אף בכך היה משהו מחנך. דבריו בעת הדיונים לא פחות מאשר תוכנם, הרי גם צורתם, הנימה העצובה, הרצינית, שבה היה מביע אותם. הניסוח הבהיר והמדייק, והעיקר כובד הראש שכל מהותו, התחושה הברורה שפיו ולבו שווים, שעו­מד לפניך אדם שלם.

עם הסתלקותו של ישראל אין אימת הסופיות שבמוות משתלטת עלינו. כי אין סופיות למפעלו, כי השדה שזרע, נובט ונותן יבול, העץ שנטע, צומח ואף נותן פרי ובאלה נמשכים חייו של ישראל.

יהי זכרו ברוך ומבורך.

 

נחמן