עץ המייש

מונעם חדאד, פקיעין

 

עץ מייש גדול ורענן, שגיא נשגב ורם היה בגננו - אחד הגנים המעטרים את פקיעין משלושת עבריה(מלבד העבר שממנו תפתח הרעה). ילדים היינו ואת רוב הקיץ עשינו בגנים. אהבתי להסתופף בצלו של עץ המייש. אויר קריר וצח היה שם. בין עפאיו קיננו הצפרים, ועץ גפן מבורך שצמח סמוך לו, שיגר את שריגיו אשר טיפסו מעלה מעלה על עץ המייש והשתרגו יחד עם ענפיו, ממש עד לצמרת והיו חבוקים יחד ומאושרים. פירותיו של עץ המייש היו טעימים. מעליו הירוקים השופעים האכלנו את הגדיים הרכים, ועצי־ענפיו שימשו לקירוי הבתים. השנים נקפו וגדלתי. גם עץ המייש גדל עוד יותר.

אך בשעות של קורת־רוח וברגעי התרוממות הנפש נהגתי לפקוד אותו ולהזין את עיני מיופיו, שישמש לי צידה ומזון לשעות הפרידה הארוכות שבאו בעקבות זאת, ונחמה בעתות משבר קשות.

השנים נקפו, ויום אחד הכרתי את אמנון ידין! כן, אמנון ידין! אדם אשר משכמו ומעלה היה גבוה מכל העם, תרתי משמע! לרגע קט, לשבריר שניה, נזכרתי, משום מה, בעץ המייש, אולי היה דמיון ביניהם ואולי היתה זהות. לא, אין האדם כעץ השדה, אלא כעץ המייש, חשבתי לי. ואמנון בא ולימדני: שלמה המלך נטע עצי מייש מסביב להר הבית כדי להגן עליו מפני פגיעות השדים ושאר המזיקין ומריעין בישין.

באותו הרגע הבנתי את סוד דבקותי בעץ המייש ואהבתיו עוד יותר. ובמשך השנים המעטות שבאו הספקתי להכיר אך מעט מאישיותו של אמנון האדם. אדם אציל נפש, ידיד אמת, ואנציקלופדיה המהלכת על שתיים... הפליאתני ידענותו לא רק בבוטניקה, ביולוגיה, זואולוגיה ושאר הלוגיות, ובממון ובכספים ובכלכלה... אלא, ואולי בעיקר, בפולקלור הארץ ישראלי, כיהודי כערבי... ובגיניאולוגיה של משפחות ערביות רבות מאד...

למדתי ממנו בתחום הספציפי שלי אפילו, יותר מאשר למד ממני. אך מעל לכל הערצתי את עצם היותו אדם, על כל המשתמע מכך. את אנושיותו, מסירותו, נאמנותו וידידותו הכנה, שראיתי בהן אוצר של ממש, אשר לא יסולא בפז... ואשר השכילו להחזיר לי את האמון באדם - כאדם! בוקר מקולל אחד, לאחר ליל בלהות, העירני צלצול טלפון ארור - אמנון איננו... סרבתי להאמין, עודני מסרב להאמין ואסרב להאמין גם בעתיד, כי אמנון יישאר איתנו תמיד, תמיד.

עמדתי ואמרתי לקלל את הרי הגלבוע שלא נזדעזעו ומוטטו את יסודות העולם... ונזכרתי שכבר הקדימו אותי.

אמרתי לקלל את האדמה... וידעתי שממנה נוצרנו ואליה נשוב. יצאתי, כעבור ימים לפקוד את עץ המייש, אולי אמצא נחמה. האמיני לי, נועה! עץ המייש קרם, כרע, נפל... אולי מרוב כאב, יגון ותוגה. אבל מצאתי סביבו עצים קטנים ורעננים שצמחו סביב לגזע. ועץ הגפן המבורך ממשיך לסוכך עליהן. ובטוחני שהם יגדלו ויהיו לעצים שגיאים, רמים ונשגבים, חזקים ואדירים, לא פחות מן העץ שנפל. אולי, אולי בכך תהיה נחמתנו.

 

מונעם חדאד