מתולדות חייו
כתב משה מילמן
אסף — בן ליהודית ומרדכי שמחוני. אביו מרדכי — מצאצאי דור חמישי לעובדי אדמה מושרשים, אשר התנחלו באחת מן המושבות היהודיות ׳״שדה מנוחה״ שבדרום רוסיה. בית יהודי־לאומי־מסורתי. בני המשפחה רובם ככולם, השתלבו בתנועה החלוצית, עלו ארצה ונמצאים בהגשמה. הוריה של יהודית — בית הסבא ר׳ משה יבזורי — משכיל ליטאי, אשר נדד לרוסיה הדרומית היה בית מועד למשכילים העברים ולנוער במושבות שחלמו ושאפו לעלות לא״י ולחונן אדמתה! מבני משפחה זו רובם ככולם עלו לארץ והשתרשו במולדת, פרט לאח אחד זרובבל ז״ל (חבר מרכז החלוץ הרוסי), שלא זכה להגשים משאת נפשו.
הורתו ולידתו של אסף בנהלל, הוריו ממייסדי ומתיישבי נהלל.
נולד בט״ו בתשרי תרפ״ב. אלינו הגיעה משפחת שמחוני ב־1931 עם בנם הבכור אסף והוא אז כבן 9, הבת רוני , ובנם מנחם.
אסף נכנס לכיתה ד׳ ומיד התחיל להתבלט בחברת הילדים:
משכמו ומעלה, מראשי המדברים, ער ופעיל, מגלה יזמה רבה, תכונות של אירגון והנהלה, יכולת רבה להתמצא בכל שטחי העבודה ובאופן מיוחד, בענפי החקלאות ובמכונות חקלאיות, ובד בבד שקידה והתקדמות בלימודים שעלו לו בלי מאמצים מיוחדים.
בשנות המאורעות 39—1936, והוא בן 16, אירגן מרד הבנים נגד הישיבה על ספסל הלימודים. ״בימי רצח ודמים, עת משתוללות כנופיות ערביות בהתקפות על ישובים יהודיים — לא לנו בני 15 ־16 לעסוק בתורה ולהיות בין חובשי ספסל הלימודים וההורים יעמדו בשער ויגנו עלינו, אלא עלינו לצאת מחוץ לתחומי המשק ולקדם פני האויב״. לא הועילו הסברות ההורים והמורים והבירורים באספה. הוא עמד בתוקף על דעתו, שאין להכריע בזה ע״י הצבעת רוב ולכפות דעת חברים עליו (זוהי שאלה מצפונית ובזה אין כופין). בלימודים ימשיך לכשיונח לנו מאויבינו ונובל לעסוק בעבודתנו באין מחריד, ומאז שקע ראשו ורובו באירגון וחישול הכוח בקרב הילדים ובני הנוער, השתתף באופן פעיל בהגנה בימי המאורעות. בין הראשונים שהצטרפו לפלמ״ח, השתתף בפלישה לסוריה וחבלה מאחורי קווי האויב הצרפתי, בני בריתם של הנאצים.
השתלם והדריך קורסים רבים להקמת קאדר של מפקדים. בשנים הראשונות להתגבשותו של הפלמ״ח, היה צמוד ליחידותיו בגליל העליון, בעמק הירדן ובעמק יזרעאל המערבי: נתמנה כמפקד בהיאחזות הראשונה של ישוב פלמ״ח בבית־קשת.
ב־1945 נתמנה כמפקד גדנ״ע באיזור חיפה. מארגן ומשתתף בפעולות, פעיל במאבק נגד הבריטים על מלחמתם בעליה לארץ ובאניות ההעפלה. נעצר ב״שבת השחורה״ (עם שאר החברים) ב־29 ביוני 1946 והובא למעצר בעתלית ורפיח, והיה בין האחרונים ששוחררו ממעצרם.
בתקופה זאת, עוד לא ראה את עצמו כ״חייל מקצועי״. בכל הפוגה אשר היתה ניתנת לו ע״י הרשויות המוסמכות של ההגנה, היה חוזר למשק ומשקיע את עצמו בעבודת המשק בענפי עבודה שונים ובאופן מיוחד בעבודת הרפת והפלחה. וכן גם למלא תפקידי משק אחראיים ביותר.
עם פרוץ מלחמת השיחרור, לאחר הכרזת או״ם על הקמת מדינת ישראל, נתמנה כמפקד על פלוגה א׳ בגדוד הראשון של הפלמ״ח, ואח״כ כמפקד הגדוד. דרגתו הראשונה בצה״ל, רב סרן. בסוף מלחמת השיחרור נתמנה לסגן אלוף. ב־1950 נתמנה לאלוף מישנה ועד ל־1954 מילא תפקידים שוגים כמפקד חטיבות במרכז ובצפון הארץ וכממלא מקום פיקוד הצפון.
בימי מלחמת השיחרור השתתף בקרבות טירת צבי, משמר־העמק, באיזור חיפה, שיחרור הגליל המערבי, טיהור הגליל מחילות קאוקג׳י, כיבוש צפת ומלכיה, עמק בית־שאן והעמק המזרחי שלנו, בשיחרור לוד ורמלה, גזר ופריצת הדרך לנגב ועד שערי עזה הגיע.
ב־1954 קיבל חופשה מן הצבא להשתלמות באוניברסיטה בירושלים. כעבור זמן מה הועבר למטכ״ל ושימש בתפקיד של סגן לראש אגף המיבצעים, אח״כ יצא להשתלמות קצינים בכירים באנגליה, מקום בו עשה חיל רב בלימודיו: המקצועות הצבאיים והשפה האנגלית. הלימודים הופסקו באמצע ונקרא לפיקוד הדרום; חזית שתככים ומזימות רבות נרקמו ע״י המצרים ובני בריתם — להוציא מידינו גיזרה זו.
כשהתחילה המערכה בסיני היתה לנו הרגשת בטחון ואמונה, — שהפיקוד הוא בידיים נאמנות. מאז מלחמת העצמאות והקרבות על שיחרור ארצנו, השתתף אסף ברוב הקרבות (למעלה מ־40 קרבות). בעוז ובאומץ, כמפקד ללא חת ביצע את כל המיבצעים שהטילו עליו ותמיד ידע לצעוד בראש, פקודיו הלכו אחריו בעוז ובטחון בידעם שלפניהם מפקד בעל שאר־רוח, עז, שקול ומתון, לא נרתע בפני כוחות איתנים, היתה בו אמונה עמוקה בצידקת דרכנו של כינון מולדת לעמנו ודרך הנצחון, בכוח אמונה זו צעד והצעיד פקודיו־חבריו לקרב.
ואף כי תמיד היה בין ההולכים בראש,— המפקד שהולך לפני המחנה — לא נפגע במהלך הקרבות הרבים שהשתתף בהם, כאילו שר האומה, ידע לנצור אותו לימי פקודה רבים שנועדו לו, כי עוד לא הונח לנו מאויבינו הרבים הזוממים לכלותנו.
אסף היה מפקד דגול, איש רעים להתרועע, פשטות וחברות, העזה וגילויים נפלאים של גבורה, הזדהות עם המטרה, דבק בערכים ללא סטיות ומשבי רוח של קוניונקטורות. ידע לטפח בפקודיו את ה־ בטחון הפנימי־המוסרי במלחמת השיחרור העברית ואת הכמיהה לחירות ועצמאות.
על אף עלייתו בדרג הצבאי, לא נראים היו בו סימני התנשאות והתבדלות. נאמן למקור מחצבתו לעבודת האדמה, למשקו ולביתו הקיבוצי. את שירותו בצבא — ראה כייעוד וכשליחות של הכרח הגורל והשעה, אבל לא כתפקיד קבוע וכקרדום לחפור בו. את השלח היה תמיד מוכן להשליך מאחרי גבו ולהמירו באת ובמחרשה. לעזרת העם הנאבק על חירותו יירצה גם השלח, — עד לעת יכון השלום ונוכל לשבת לבטח בארצנו. שליחות זו מילא בכל נפשו ומאודו, במסירות נפש לאין שיעור, זינק לכל המערכות וזכה להיות בין אדריכלי ומתכנני המערכה הגדולה של מערכת סיני ורצועת עזה ואף לזכות בנצחון המזהיר.
צמחו לו כנפיים, הרקיע שחקים, ידע לעלות לפסגות נישאות של גבורה והקרבה. וכשהגיע לפיסגה, — כרע נפל.
איך נפלת אלוף הנצחון בישראל!
משה מילמן