דוד איתיאל

 

בן שרה ואהרון אתקין

נולד בגבע  25.06.1931

נטמן ביטבתה  28.10.1973

ב' חשוון תשל"ד

 

סרטון לזכרו      לאתר יזכור

דברים שנאמרו ביום השלושים ביוטבתה

על ידי אורי הררי

 

ישנם דברים שאתה משער שעלולים לקרות לך, אולם לא תיארתי שיבוא יום כל־כך מוקדם בו אעמוד להעלות את דמותך דוד, כפי שהיתה זכורה לי ולנו בגבע.

מהמלחמה הזו יצאתי תוהה איך בהבזק של שניה, על ידי מיקום מטר ימינה או שמאלה נעלמים עולמות עשירים, מלאים, טעונים, וכך ללא הכנה והבנה מה קורה — היה ואיננו עוד... הנעלם הזה מטריד אותי ואינו נותן מנוח, ואולי זה אינו הסוף, אולי תהיה לנו עוד פגישה ולו גם האחרונה, אולי...

עם דוד גדלתי מילדות לבגרות דרך אין ספור של חוויות ילדי קיבוץ הגדלים יחד מפעוטון, גן, כיתות נמוכות וגבוהות, צבא וחיי משפחה. כאשר דוד השתייך למחזור גדול שלימים כאשר נהיינו למבוגרים יותר, נקראנו מחזור ה' וכל אחד מאיתנו היה גאה בהשתייכות זו.

היום תוך כדי נסיעה לכאן עלו בי תמונות ילדות כאשר שנינו היינו צמד, עם שריקה משלנו, אשר לעיתים קרובות לא היינו לטעמם והנאתם של המורים והמטפלות, אבל בהחלט לרוחנו.

ל ז כ ר ו

כתבה רחל'ה

 

תמונתו של דוד במסגרת שחורה. עדיין לא נתפס והלב ממאן להאמין, כי אכן דוד החי, הצוחק, השלו, המעורה כל־כך בכל ובכלנו — איננו, פשוט לא נראה אותו יותר!

היינו בכיתה 17 ילדים. מחזור של שנתיים. נחשבנו למחזור גדול. יחד שזורים זה בזה מקטנות ושותפים בכל. מי חשב אז על בנות, בנים הכל ביחד — ועדות, טיולים, אסיפות, פעולות, ימי־הולדת, מחנות וראשית הגבעטרון — עם חנוכת מגרש כדור-הסל.

דוד נתיתם בהיותנו בכיתה א'. ישבנו על־יד חדר־המלאכה של זק, וחשבנו, מה נתן לו ממה שיש לנו. כל אחד תרם את חלקו, וזה הזכרון היחידי שיש לי, מיתמותו של דוד.

מעולם, אינני זוכרת שחשבנו או התיחסנו אל דוד כאל יתום, שמח ועליז ככולנו בדיוק — ועוד הרבה יותר. שרה השכילה, בחושיה האמהיים ובחום לבה, לתת לו חיים בריאים ושלמים.

בילדותו — ראשון לתעלולים ולצחוק. לאט לאט, מתגלים בדוד צדדים נוספים. אחריות, רצינות, מסירות ללא גבול. קושר חברויות ויודע להיות חבר נאמן. כשבן גוריון יוצא בקריאתו להחליף שמות משפחה לעברית — דוד מחליף שמו מאתקין לאתיאל, ומקפיד מאד לכתוב זאת על כל מחברותיו.

מכתב אחרון   14.11.73

כתב טוביה

 

שלום לך דוויד, שלום באשר הנך.

בהמשך לשיחתנו במרעה, בשנתו השניה של המשק (סליחה, הקבוצה...) רציתי לומר לך כמה דברים. התכוונתי לחכות עד שתעבורנה שנים ויתחלפו הדורות, עד שנזדקן מאד ונוכל להשקיף לאחור ולסקור בחיוך או בצער את שעשינו ואת שיכולנו לעשות.

התגעשו ארועים ונתהפכו היוצרות, ובנסיבות החדשות - לא נוכל להמשיך לשוחח מאותה נקודה שבה הפסקנו אז. אתה לא תזדקן יותר ולא תוכל לסקור במבט לאחור את הדברים היפים והגדולים שיצרת כאן וטפחת באהבה. לימים יזכרוך זקני יטבתה כדוויד הצעיר, בן הארבעים ושתים, שהיה פעם זקן-הישוב ונשאר צעיר לעד. על כן לא נותר לי אלא לכתוב אליך היום, שמא קיים מין דאר כזה בעולם שיעביר אליך את מכתבי ביום מן הימים.

באת אז לעת הצהריים, רכוב על הסוסה השחורה, להחליפני במשמרת. מצאת אותי עם העדר ב״סבחה״, ליד ה״סטרילי״. הפרות השבעות רבצו לרגלי גבעות האשלים, והעלו גרה את ארוחת החילף של הבוקר, ונראה היה שלשלוה מסביב אין סוף.