יובל "הגדול"
כתב נחמן
"יובל הגדול" - קראנו לו, משום שגדול היה מאיתנו בגילו, ותקופת מה גם בגופו. אח"כ נשאר לו השם הזה, אלא שהיתה מתלווה אליו נימת היתול של לגלוג וחיבה. כי יובל הגדול היה, אולי, התמים והילדותי שבכולנו, הקטנים ממנו. לא ילדותיות שבמעוט ידיעות, קוצר השגה או יכולת מחשבה, באלה - ההיפך הוא הנכון! אלא ילדות שבאופי, תמימות שבטבע.
מעת גמרו את ביה״ס בעין-חרוד, עבודתו במספוא ואח״כ ברפת - כל השנים היתה דרכו ברורה ופשוטה: נשיאה בעול ללא תלונות וטענות. יובל לא היה מדבר אף פעם על עצמו, על הרגשותיו ורצונותיו האישיים - פרטיים. כלפי חוץ לא הרגשנו בו התלבטויות רבות או ספקות. רק לתקופות היה שוקע לתוך עצבות ללא פשר או התפרצויות עליצות תמוהה. אך היה תמיד קובע דעתו, מגיב ודן בערנות על כל אשר סביבו. אם בשטח המצומצם של יחסי אנשים וחברים, ואם שאלות הענף, המשק, הקבוצה, התנועה והעולם הרחב. והיתה דעתו תמיד שקולה, ומבוססת על ידיעה טובה ומקפת של הענין.
לא היה נדחק לומר דברו ולהביע הערכתו. עפ״ר לא היה כלל עושה זאת.
אך משדחקוהו לכך היתה תמיד דעתו עמו. ואותו יובל הנוח, הוותרן, הרך והמסתפק במועט - היו דעותיו על דברים שברוח ואמונה עפ״ר קיצוניות וחמורות בפסקנות. כי היה בחור ישר, כי לא אהב להסתגל לפשרות . בשעות כאלה היו עיניו מקבלות ברק זועם ופראי, פניו מביעים עקשנות גדולה, וידענו - ממעמקיו חוצב הבחור את הדברים ־ לבו ופיו שוים. על כן, דומני, היה כל כך מקובל על כולנו ללא יוצא מהכלל, כי אהבנו את ישרו, תמימותו החברית, חברותו המסתפקת במועט ואינה תובעת תמורה.
התמסרותו השלמה והמוחלטת לעבודה ובקיאותו בנבכי הענף והמשק. לפני שנים מעטות היו מתכנסים בחורים ממשקי הגוש לתקופות אמונים צבאיים והשתלמויות. תמיד היו מתגלגלות השיחות לעניני המשקים: השוואות הדדיות, ויכוחים והתנצחויות. איש איש כמובן, מגדיל ומאדיר את הצלחותיו של משקו ומקטין את אלה של שכנו, יובל עפ״ר לא היה נוטל חלק בכך, יושב היה מן הצד ומקשיב כתלמיד. רק אח"כ כשהיינו נדחקים אל הקיר ומתקשים בתרוץ ענינים - היינו פונים אליו והיה תמיד מושיענו. בשקט, בצניעות, בהנמקה המבוססת על ידיעה יסודית של הדברים, ללא התנשאות תקיפה ומבטלת-זולתו היה מסביר ומלמד, והיה דברו - הדבר המוסמך והקובע, לגבי כולם. כך בכל שטח שאליו היה קרוב. והוא ידע הרבה בשטחים רבים ושונים, כי זכרונו היה גדול וכח קליטתו קל ועמוק. ללא שקידת "מתמיד", כבדרך אגב, תוך עיון מהיר היה קולט דברים וידיעות חשובות ורבות. גם בעבודה לא דוחק עצמו לראש "הענינים". ובכ"ז רוכש לו מקום כבוד ואחריות הבא לו מתוך הכרת והערכת סגולותיו הנאמנות וידיעותיו הרחבות מצד חבר עובדי הענף. גישתו לענף, לשאלותיו, לעבודה ולעובדים היתה לדוגמא.
היו ליובל גם שעות קשות. עצם היותו גדול מאתנו בכמה שנים, אי היותו יליד המקום, היותו חסר חברת בני-גילו, פגישתו כראשון עם חברת הבוגרים והקבוצה (והוא זמן רב לא נכנס כחבר לקבוצה, אפילו לאחר כניסת בני המחזור הראשון) כל אלה ודאי נתנו אותותיהם. ודאי הכבידה והעיקה עליו גם בדידותו האישית - פרטית אשר ידע לשאת בה בחיוך של לגלוג על עצמו, יחד עם החבריא. לא היו כל אלה דברים קלים ביותר; ובכ״ז ידע למצוא לעצמו תמיד חברה בין הצעירים ממנו. תחילה ע״י עזרתו בערבים בהכנת השעורים מרצונו הטוב, אח"כ בהקמת אוסף הבולים הגדול שהיה מומחה גדול למלאכה זו, ואח״כ בכל חייה של חברת הנוער המקומית עד אשר נטשטשו ההבדלים כליל. כי היה יובל אוהב חברה, איש רעים להתרועע.
יובל ומלחמה - תרתי דסתרי. והוא הלך, לאחר שרצה כבר ללכת להתגייס במלחמת העולם ולא אופשר לו ע״י הקבוצה. והוא נשמע ונשאר. כעת - ניתן לו.
נראה שבע רצון ושמח בזמן האחרון, הרגיש עצמו עומד במקום שצריך לעמוד, לאחר שנים שהרגיש צורך לצאת מעט מתחומי הבית. יצא - ויותר לא ישוב.
נזכור תמיד את יובל כחבר נאמן ושקט, כאיש קבוצה מסור, כאדם תם וישר אשר הלך בדרכו הישרה עד הסוף.
נחמן