תולדות חיים
כתב אמנון ידין
גדעון הצטרף אלינו בן עשרה חודשים. אתנו הרגיז את אסתר לווינסון, אהב את אסתר קייצקי, ושאף אוויר פסגות בעקבות דניאל. בנוסף ללימודים עסק בשורת תחביבים, ובהם — שחמט, פינג־פונג, קריאה ב״שמות״, טיסנים, כתבי קרל־מאי, הצקה לדרדקים — וכנראה, כבר אז חבב את צילה. זרע אהבתו לארץ וידיעתה נזרע בטיוליו של דניאל ובסיוריו של נועם. דניאל העניק לדברים את המימד האסטתי־עיוני, נועם טבע בהם חותם בטחוני צבאי, וגדעון ידע למזג זאת לשלמות מקורית ורבת־פנים. משנבצר ממנו להצטרף בתום בית־הספר לחיל האוויר, בחר בסיירת הצנחנים, אותה ״סיירת״ שכה הלהיבה דמיוננו הנערי ב״פעולות התגמול״. ב״סיירת״ מצא אנשים כלבבו, ובעיקר מפקד שגדעון העריצו (דבר נדיר מאוד אצלו...), ומוכן היה ללכת אחריו באש ובמים. מנהיגותו, כשרו הגופני, קריאת השטח, ואהבת הארץ הביאוהו לקורס קצינים, אותו עמד לסיים כחניך מצטיין, אלא ש״סוס ארוך״ שהתמוטט בסחנה, שבר אנושות את רגלו, ואת מחצית השנה הבאה בילה בחברתן של כרמלה ופיזיותרפיסטיות נחמדות אחרות. כיוון שגלשנו לרכילות צריך להוסיף, שהידידות עם צילה הפכה בינתיים לחברות ולרגשות, מאותם דברים שגדעון טרח להצניע כמיטב יכולתו. סיום הצבא מלווה אצלו הרהורים ותהיות לעתיד, והוא גומר אומר בלבו שחירות מחובות, ממטרות ומאמביציה, היא דרך לחיים. אלא שהמציאות שונה והוא נרתם בעול הדגים והתמרים, עוסק בלימוד ובהדרכת ידיעת הארץ, עורך את עלון הקבוצה, מרכז את חברת הילדים, ואפילו — לא יאומן — מתחתן.
משעוזב את הקיבוץ הוא נשאר לעולם ״שמורת טבע״ קיבוצניקית. לבוש סוודר עם ריץ׳־רץ׳ בחזיתו, בלתי אמצעי במגעו עם אנשים, רתוק בקשרים אמיצים לגבע, ולחבריו בהתיישבות. באילת מתמקדת התעניינותו בצמחים ובצמחיה של הנגב, ובמיוחד — בשיטים. הרומן שנרקם עם השיטים מתמיד ומסתעף לכל השיטים בארץ ואף לשיטים באפריקה המזרחית. לאפריקה יוצא גדעון כסרן במשלחת הצבאית, עוסק בהדרכה ומשפר את גינוניו ונימוסיו. אפריקה פותחת כר ניכר ומגוון להסתכלות ולימוד הצומח והחי. ואף באנשים מרבה הוא כדרכו להתבונן בתבונה ובהומור.
מלחמת ששת הימים אותה מנסה לשווא להדביק, מטלטלת אותו טלטלה עזה ומזכירה שתי עובדות; האחת — מקומו בארץ, והשנית — שנות השלושים על הסף והגיעה עת ל״התביית״. דרכו עתה ברורה לו לחלוטין — לימודים אקדמיים בנושאים האהובים עליו ומעניינים אותו. תוך פחות משלוש שנים משלים את התואר הראשון; ועוד כשנה וחצי מוקדשות ־ ללימודי התואר השני בהדרכתו של הפרופסור אורשן במחלקה לגיאובוטניקה. עבודתו ולימודיו המשלבים לימודים עיוניים, מודלים מתמטיים וגיחות לשטח, כאילו נגזרו עבורו, והוא נהנה מעצם המאמץ, ומתמסר לעבודתו בכשרון ובשקידה. תפיסתו המקורית, סקרנותו האינטלקטואלית, ומחשבתו העצמאית מתיישבת באורח מוזר עם קפדנות יקית ודייקנות עד קוצו־של־יוד. הוא מדלג במהירות על משוכת המסטר, ומשקיע עצמו בעבודת הדוקטוראט. עבודתו המסועפת איננה מנתקת אותו מן ההווי הסטודנטיאלי והכללי, והוא מגיב על־פה ובכתב על ליקויים וזרויות. יותר מכל שונא הוא חוסר מעוף, רשלנות, וזילזול בציבור ולכן הוא כמעט מתעב מנגנונים למיניהם, ואת משרד התקשורת אלוף המחדלים, (עד ליום הכיפורים...). כחודשיים לפני יום הדין חוזר ממילואים בדרום סיני, שזוף ומלא חוויות ונרתם ביתר שאת להשלמת הדוקטוראט ועבודות אחרות. עקב גילו עומד לסיים שרותו בצנחנים לאחר שמונה־עשרה שנים, ועם פרוץ המלחמה הוא ״על סיכות״, פן לא יקראו לו. בעת ההבקעה אל הגדה המערבית ״נתקע״ עם כוח קטן למערך צפוף של אויב, ובקשר נשמעים הדי מלחמתו האחרונה, אותה הוא מנהל במסירות, בהקרבה ובכשרון כדרכו.
נשמור דמותו עמנו כפי שהיה — חכם, יפה, גבוה וציני — חלק מאתנו.
אמנון ידין