הנצחה בקבוצת גבע

ישראל לוסטיג

כתב נחמן

כניסת הגרמנים להונגריה, ולבודפשט עיר הולדתו, במלחמת העולם ה ־ 2 - קטעה את לימודיו ומהלך חייו הרגיל של הנער היהודי בן ה - 15 והטילה אותו, בין שאר המוני יהודי הונגריה, אל מחנות המוות והעבודה. נער רך - נמצא בתוך תוככי הרשע והאימה.

תחילה - בהונגריה עצמה, ואחר-כך, ברכבות שהובילו את עובדי המחנות - לגרמניה ופולין, אל מחנות ההשמדה, הידועים לשימצה ולדראון - אושוויץ דכאו ועוד. ישראל, אולי משום חוסן גופו ותושייתו - שרד בחיים עד תום המלחמה וכניסת האמריקאים. עם השחרור - נשאר עוד תקופת - מה בגרמניה בתקופת התוהו ובוהו. מדינה ללא חוק ומשטר בה שולט חוק הג׳ונגל ורצון החיים, וישראל מטלטל על הגלים העכורים ושט בהם.

כאשר חזר ישראל לבודפשט, אל ביתו, גילה כי אביו נשא אישה אחרת אשר ילדה לו בן קטן. ישראל אינו מוצא את מקומו ומחליט לעלות לארץ. לאחר זמן קצר מצטרף אל גרעין צעירים מחברי התנועה מהונגריה שבו היתה חברתו חווה ז״ל, רעייתו לעתיד. לאחר תקופה קצרה ב״אבוקה״ - עוברת החבורה ההונגרית לגבע, נקלטת בה והופכת לחלק מהקבוצה הוותיקה לצמיתות.כאן מקים ישראל את המשפחה עם חווה וכאן נולדים ילדיו: עדה, רן ומתי, ואח״כ נכדיו והמשפחה מתרחבת וצומחת.

פאפא

כתב גדעון גלילי

עדיין כל בוקר, ביושבי לאכול אני מחכה לך שתופיע לשולחן. לשמוע ממך מה טוב ורע, על חוויות היום, הן בהסעות הנזקקים, על המחשב החדש שקנית, על הטיולים לחו״ל וכמובן מחוכמות בן הזקונים. ומשום מה אינך מופיע.

הייתכן שאתה לוסטיג, שאהבת לחיות, פתאום בן יום שכבת ולא קמת? זה לא מתאים, אבל העובדה קיימת, לצערי.

כן לוסטיג, אהבת אנשים וחברה וזה ראית בכל אשר עשית. בתחביבים שעמם אהבת לשתף אנשים: בתכשיטים, בצילום, בבולים, בגידול דגים... היית כולך בתוך התחביב ושוכח לפעמים אשר מסביבך.

אהבת להיות חובש בצבא. וכן, יצאת להרבה טיולים של החטיבה כחובש. תמיד היה לך קשר עם האנשים שעבדו איתך. תמיד החדר שלכם היה מלא באותם אנשים שהיה לך מגע איתם. אהבת לשמוע ולהשמיע.

כן, עסקת בבישול. אהבת לבשל ולא פעם, כפלחים, טעמנו ממעשה ידיך וגם נהנינו. בכלל אהבת לעסוק בפעילות ציבורית.

באופן די טבעי היית רב״ש בגבע ושוב היית שותף פעיל בשטח הצבאי וכן בקשרים עם המפעלים, הצבא ומשמר הגבול והיה לכם בית פתוח, בלי להתחשב בזמן. כשאני מסתכל ומנסה לסכם, בסך-הכול אהבת את החיים וניסית לקחת כל שניתן מהם, עם המגבלות.

תמיד החוויות שהיית מספר היו עם הומור ונטיה למין היפה, וכן, לא התביישת להגיד בפניו של כל אחד את אשר היה לך להגיד לו, ולקבל הערות ולהמשיך להיות חברים. ולמשפחה - עדה, רן ומתי,

שיהיו לכם זכרונות טובים מאבא, כן, התיתמתם מאמא ומאבא.

ולך חנהל׳ה,מה אנחם אותך? שיהיה לך הכוח לזכור, להמשיך לחיות ולגדל את יוחנן שפאפא כל כך התגאה בו.

יהי זכרך ברוך

חברך גדעון גלילי

תומאס  - ( שמו האמיתי של ישראל לוסטיג).

תמיד אמרת: ״אם בן אדם נולד הרי בסופו של דבר ימות.

כשיגיע זמני למות אל תהיי עצובה מדי כי אני אהיה בסדר במקום טוב של מנוחה ושקט׳׳.

אני יודעת שאתה בסדר שם למעלה, אבל אנחנו פה למטה עצובים. אתה חסר לנו מאוד וקר לנו בלעדיך. שקט בבית ודממה.

הכול קרה כל כך מהר ולא תפסנו מה קרה. עד עכשיו אנו לא מבינים שאינך איתנו יותר. לפעמים נדמה שזה רק חלום רע ושאכנס הביתה ואתה תשב ליד שולחן העבודה או המחשב, אך לא. הבית ריק ואתה אינך.

תומאס, היית הכול בשבילנו, החבר הטוב ביותר שלנו. תמיד נכון היית לכל בקשה, לכל צורך - ואפילו הקטן ביותר.

אני מודה לך על שנותינו היפות והטובות שבילינו ביחד.

בזכותך אני פה. תמיד אמרת לי - ״אין לך מה לדאוג. יש בגבע אנשים טובים שיבואו לעזרתך בשעת צרה.״

ואכן הצדק הוא איתך. תמיד אמרת לי לראות את הצד הטוב בכל דבר ובכל מצב ־ אהבתי את האופטימיות שלך. עכשיו נשארנו יוחנן ואני, אך אתה איתנו לעולם, כי יוחנן הוא חלק ממך והוא מביא לי הרבה אושר.

קשה לנו מאוד בלעדיך אך האהבה בה עטפת אותנו נותנת לנו כוח ותקווה לעתיד.

הייה שלום יקר שלי ונוח בשלום על משכבך.

יוחנן וחנה'לה