מתוך עבודת שורשים של דנה
מספרת הינדה
״בספטמבר 1938, ליווה אותי אבא ברכבת עד הגבול הפולני. משם המשכתי לטרייסט ושם הפלגתי באנייה ״פולוניה״. בערב ראש השנה, הגעתי לחופי הארץ עם עוד אלף חלוצים. זו הייתה אניית הנוסעים הראשונה שעגנה בנמל תל אביב. לחוף ירדנו בסירות. בנמל חיכתה לי חברתי רחל עם בעלה, לימים קצין רפואה גבוה בצה״ל. בעגלה רתומה לסוסים הגענו לדירתם בפתח תקווה.
הצטרפתי ל״חבורת הפועלות״ שגרו על יד בית החולים בילינסון ועבדנו שם בענפים חקלאיים ובגינות הנוי של בית החולים. (בזמנו שכב שם בן גוריון וכשהיה מופיע על המרפסת גרם לנו התרגשות רבה). עבדנו גם עבודת חוץ בקטיף.
כל בחורה עבדה חודשיים בקטיף. הלכנו ברגל לפרדסים ועבדנו עם הפועלים שווה בשווה בקטיף תפוזים. אחרי חצי שנה עברנו למשק הפועלות בשכונת בורוכוב, שם הייתי אחראית על המדגרות במשך שנתיים וחצי. בגלל התפקיד הזה הייתי צריכה להישאר חצי שנה נוספת לשנתיים המקובלות. שם גם למדתי עברית בקבוצה מתקדמת כי עברית ידעתי עוד מלטביה. מורתנו הראשונה הייתה רבקה מרשק, אשתו הראשונה של לוי אשכול. המנהלת של משק הפועלות הייתה ציפורה באום מכפר יחזקאל. הקשרים איתה נמשכו כשעברתי לגור בקבוצת גבע. היא התייחסה לחניכותיה כאל בנותיה״. [זיוה מוסיפה שהיא זוכרת את הביקורים בביתה בכפר יחזקאל כשהיא הייתה ילדה קטנה מאד ואת המתנה - כד קטן מחרס - שקיבלה ממנה ונשמר אצלה שנים רבות].
בשכונת בורוכוב גרו חברי קיבוץ הכשרה של ״הבחרות הסוציאליסטית״ שיותר מאוחר הקימו את קיבוץ גליל־ים. ביניהם היו חברים רבים של אימא מהתנועה בריגה.
״כל אותן שנים המשכתי בקשרים עם סבא עתניאל. סבא עלה לארץ לפני [1935] וגר בגבע מיום עלייתו. ביקרתי בגבע מספר פעמים כי גר שם בחור מהעיירה בשם מנדל. סבא רצה שאבוא לחיות בגבע וגם ציפורה באום המליצה לי על קבוצה זו. וכך, בסוף הכשרתי, החלטתי עם עוד שתי חברות ללכת לגבע: שרה(עזבה) וחנה אוג [אימא של צלילה לקס]. כשהגענו לתחנת גבע על הכביש הראשי נהג האוטובוס אמר: 'יורדות לקיבוץ שתי כלות עשירות', משום שהתרשם מכל החבילות שנשאנו איתנו. ואכן, באתי עם ״נדוניה״ גדולה יחסית לימים ההם: כסת, כרים, כלי מיטה, מגבות והרבה בגדים. במשק הפועלות תפרה לי חברה הרבה ״חלוצקות״ ־ בד לשמלה עלה 5 גרוש. את רוב הפריטים האלו הכנסתי למחסן המשותף ויותר לא פגשתי אותם. ברשותי נשארה רק הכסת וכמה כרים עשויים מפוך אווזים אמיתי (אימא זיוה מוסיפה שהיא זוכרת אותם היטב כי היו רכים והכסת, הפרנה הזכורה לטוב, חיממה גם אותנו שנים רבות). ליד האוטובוס חיכו לנו שני חברים שעזרו לנו לעלות לחצר.
בגבע התהדקו הקשרים עם סבא. בתחילה גרתי באוהל. בהמשך עברתי עם סבא לצריף שיותר מאוחר הוסב לבית כנסת, מול צריפי ״הרכבת״. זה היה בערב פורים מרס 1941. אבל עדיין לא היינו נשואים. אימא זיוה נולדה באפריל 1942 ורק מספר שנים אחר כך התחתנו אצל הרב של כפר יחזקאל יחד עם עוד ארבע משפחות, כולם הורים לילדים. אימא זיוה ״עזרה״ להחזיק את המקל של החופה. כל הזוגות התחתנו עם טבעת אחת ששאלו אצל חברה יקית [הילדה הופנר]. טבעות נישואין מזהב, פרטיות, קיבלנו אני וסבא שנים רבות מאוחר יותר: במסיבת יובל השבעים שלנו נתנו לנו הילדים שתי טבעות נישואין מזהב, וכך אנו עונדים היום טבעות״.