אבא סבא עתניאל
כתבה זיוה
סבא נולד בדצמבר 1914 בעיר דוינסק, לטביה. תחילת מלחמת העולם הראשונה. במשך המלחמה עברה דוינסק מיד ליד, מהרוסים לגרמנים, והיהודים סבלו משני הצדדים. אבא של סבא, אליהו מלגיס, נפטר כשסבא היה תינוק. אמו, חוה, גידלה אותו בעזרת הילדים היותר גדולים. סבא היה צעיר-הילדים ולפניו היו שלושה בנים ושלוש בנות.
"אמא היתה אישה יפה, עם עיניים כחולות ושערות לבנות טרם זמנן". אח שלה היגר לארה״ב ושלח לה קצת כסף. הדודים והדודות גרו בעיירות סמוכות וביקרו מדי פעם. סבא למד בבית-ספר יסודי עברי ואח״כ המשיך בלימודי- ערב בבית-ספר, שהוקם ע"י ארגון יהודי לא ציוני. שפת הלימוד היתה יידיש. בשעורים אלה שמע הרבה ספרות יידיש ואהב מאד את הלימודים.
לסבא היו חברים בתנועות נוער ציוניות חלוציות ובאמצעותם הגיע גם הוא לתנועה ״גורדוניה״. תנועה זו חרתה על דגלה את ההגשמה בעלייה ובקיבוץ. היא נקראה על שם אהרון דוד גורדון, איש העלייה השנייה שעלה לארץ בגיל מבוגר והפך לפועל חקלאי בקבוצת דגניה. אבא היה בין הראשונים בסניף גורדוניה של דווינסק, זה היה אחד הסניפים הגדולים בלטביה. ״היו מתאספים, מתווכחים, לומדים על ארץ-ישראל. טיילנו באופניים מחוץ לעיר ובעיקר טיילנו על שפת הדווינה ושטנו בסירות. אהבתי לשמוע את הספנים שהשיטו את הרפסודות על הנהר. על הרפסודות הוקמו אוהלי קש קטנים, הודלקו מדורות ואכלו לחם ודג מלוח. את השירה היו שומעים למרחקים״.
תנועת גורדוניה התקיימה בארצות רבות ובעיקר באירופה המזרחית.
״כדי להתכונן לחיי עבודה ושתוף נוסדו קיבוצי הכשרה. עבדו בעבודה פיזית קשה: חטיבת עצים, בבתי חרושת וקצת בחקלאות, עד כמה שניתן היה להשיג מקומות בעבודה חקלאית. תקופת ההכשרה נמשכה זמן רב: שלוש-ארבע שנים. חיי ההכשרה היו מיוחדים במינם: מחד, התנתקות מהבית, קשיי הסתגלות לחיי- שיתוף ועבודה פיזית קשה. ומאידך, חיי חברה אינטנסיביים. היה זה הווי של נוער תוסס ונלהב. התקיימו הרצאות, ניהלו ויכוחים פוליטיים סוערים, ערבי-שירה ומפגשים עם חברי תנועות נוער אחרות".
סבא היה בהכשרה ששמה "היוצר". "באחד הערבים הגיעה אלינו קבוצת צעירות. שמעתי מחדרן צחוק מתגלגל ורציתי לראות מי צוחק ככה. נכנסתי לחדר ובתוך קבוצת הנערות הבחנתי בצעירה דקת גזרה ועיניים מלוכסנות, שצחקה בקול מתגלגל, שהדביק את כולן. זו היתה סבתא".
עד עלייתו ארצה היה סבא בתנועה שמונה שנים, מתוכן שנה וחצי בהכשרה.
כשנכתבו "שרשים" נשאל כיצד הרשתה לו אמו, לילד הכי צעיר שלה, לעלות ארצה: "לאמא שלי לא היתה התנגדות שאלך לתנועת-נוער חלוצית והיא גם לא התנגדה לעלייתי ארצה. אמא כל-כך אהבה אותי, שהסכימה לכל מה שעשיתי״.
העליה היתה כרוכה בקושי גדול לקבלת סרטיפיקט. בשנת 1935 עלה סבא לארץ, לקבוצת גבע. כאן פגש חברים להכשרה. בשנתיים הבאות הצטרפו יתר החברים. בשבילנו, הילדים, הם היו תמיד "הלטבים".
סבא עבד בפרדס ואחר-כך עשרים וחמש שנים ברפת. בגיל ששים נכנס למפעל "בקרה", שם עבד עד שלא היה אפשר יותר.
מספר שנים אחרי עלייתו התגייס סבא לנוטרים, הגפירים. פעם סיפר איך הלך ברגל, מהשמירה בגלבוע לבית החולים בגבעת-המורה, כדי לראות את הבת הראשונה. עם קבוצת חברים יצא לעזרת קיבוץ מעלה-החמישה ושמר בלבו פינה חמה לתקופה ההיא.
בצעירותו אהב לשחק כדורגל. יחד עם חבריו להכשרה הלטבית היוו את גרעין קבוצת-הכדורגל של גבע באותם ימים.
סבא התברך בכשרון ציור והבנה באמנות. בעיקר נהג לרשום פורטרטים בעפרון. זכור לי רישום, שסבא עשה להילמי. תמונה זו היתה תלויה בחדרו והיתה אחד הקישוטים הבודדים, שהירשה לעצמו.
סבא היה חקלאי בנשמתו. הוא שתל עצים, שהיו נדירים בזמנו. זכורים לי נסיונותיו בגידול תות-שדה בגינה שלנו, מה שנראה כפריצת-גדר קיבוצית, ואפילו ניסה לגדל עץ קפה. בגינה הגדולה שלנו (בעין-חרוד) שתל וטיפח בנאמנות עצי-פרי, שמפירותיהם נהנים כל בני- המשפחה הרחבה. לכולם אני מזכירה, שהעצים נשתלו ע״י סבא עתניאל.
בקיץ 1965 נפתח לראשונה פתח צר במסך הברזל הרוסי וישראלים הורשו לבקר בני-משפחה. ההתרגשות סביב הנסיעה זכורה לי עד היום. שלחנו בגדים, תרופות - מה שהיום מובן מאליו ואז היה יקר מציאות. סבא פגש לראשונה את אחיו הגדול והוא צייר מפורסם בלנינגרד, ובן-אח (שני), שעל קיומו לא ידע. בריגה פגש את בני- משפחתה של אמא וזה היה הקשר הראשון איתם מ-1941. נסיעה זו היתה ארוע מרגש ומשמעותי בשבילו.
את המשפחתיות ההדוקה שלו ביטא כלפי ילדי-אחותו, בת משפחתו היחידה בארץ. סבא התייחס אליה ולילדיה כמו למשפחתו הראשונה. זכור לי, כמה מאמץ ומעורבות רגשית השקיע כדי לעזור להם, וכמה דאג לשלומם ולחינוכם.
כאמור, את סבתא הכיר עוד בהכשרה בלטביה. כשנשאל למה לא חיכה לסבתא, כדי לעלות יחד לארץ, סיפר: "בלטביה, בגיל 21, היתה חובת-גיוס לצבא. כיום זה נראה משונה, שלא רוצים להיות בצבא, אבל הצבא הלטבי היה אנטישמי ולבחור יהודי השרות בו היה עניין גרוע מאד". סבתא עלתה שלוש שנים אחריו ובגבע התקשרו למשפחה. חמישים ושש שנים חיו יחד, נאמנים ומסורים אחד לשני, בטוב וברע.
כאבא לא הצטיין במעורבות הורית, כפי שמקובל היום, אך מה שהחסיר עם הילדים, השלים עם הנכדים. אהב אותם מאד והיה קשור אליהם מכל הלב. כשנולד הנכד הבכור, היה הולך ברגל מגבע לעיו-חרוד, לשבת על-יד מיטתו בבית-התינוקות.
אנחנו זוכרים אבא יפה עם תלתלים בהירים ועיניים כחולות.
עכשיו אנחנו נפרדים ממך.
באהבה מכולנו, זיוה