אבא יקר
רק אתמול ליווינו אותך בדרכך האחרונה. מוזר לי לשבת לכתוב עליך.
לאורך השעות הרבות, בהן אני נמצא בדרכים, אני מוצא את עצמי מהרהר ומשחזר את השנים לאחור בחברתך. בסוף כתה ד' החלטת, שאני מספיק מבוגר ללמוד על מנהיגי הציונות בגולה ובארץ, וכך התחלנו בהרצאות פרטיות מדי ערב. נהגת לומר, שזה חשוב מאד, לדעתך, שאני אכיר את ההיסטוריה של העת החדשה. לימים, כאשר הכנתי את עבודת הגמר בסיום ביה״ס התיכון, ועמדתי מעט על דעתי, נהניתי לדון ולהתווכח איתך, ועם אמנון ידין ז״ל, באותן סוגיות. אז גם למדתי להעריך את אותן שעות, בהן ישבנו ולמדנו יחד. מעולם לא שמעתי ממך תלונה על ימי ילדותך ועל ימיך הראשונים בארץ.
תמיד דאגת לי. מהיותי ילד צעיר, שבא לעזור לך בתום החליבה ועד הימים בהם שירתתי בצבא. דאגה מבויישת ומהוססת משהו, שלא לפגוע בעצמאות שלי ובדרך שבה בחרתי לחיות, בכל שלב ושלב.
כנער נהניתי להתלוות אליך בנסיעותיך לבית-שאן ומגדל-העמק ולראות את המסירות, שבה עשית את הפעילות שלך שם. למדתי להכיר את צניעותך. לא ביקשת לעצמך כלום, ממש כלום. אפילו רשיון-נהיגה לא היה לך. היית חבר בתנועת-נוער ציונית חלוצית. הגשמת את ערכי התנועה במלואם. עלית לארץ, הצטרפת לקבוץ מיומך הראשון בארץ. עבדת בבנין ובחקלאות, עבודה פיזית קשה, בעקשנות ובצניעות.
הדרך שבה חיית ועבדת מהווה לי דוגמא עד היום. דאגת כל הזמן לאמא, לעתים לא הבנתי זאת. שניכם דאגתם אחד לשני והייתם מסורים ונאמנים אחד לשני בכל תנאי. ויותר מהכל, דאגתם וחרדתם לילדים ובהמשך לנכדים. אין ספק, שאבדן משפחותיכם הענפות בשואה הטביע את חותמו על חייכם בפרט ועל חייכם כמשפחה. היה סמוך ובטוח, שנמשיך לשמור על אמא.
היה שלום,
ממני, מקה