דברי הספד ליד קברו
שלמה נולד בשנת 1910 בעיירה ורקליאן שבלטביה, למשפחה מרובת ילדים, הורים ציוניים ומסורתיים.
אבא חנווני ואמא עקרת בית. סיים בית ספר ביידיש, למד נגרות ומאוחר יותר נרתם לעבודה לעזרת ההורים בהכשירו גם חלקת אדמה קטנה ע״י הבית.
היה פעיל בתנועת ״גורדוניה״ בעיירתו, עסק הרבה בספורט. היה חסון בגופו וספורטאי בכל רמ״ח אבריו. בגיל 21 גויס לצבא הלטבי וכשהשתחרר יצא להכשרה ב״מסדה" - קבוצת הכשרה של ״גורדוניה״ בלטביה. בהכשרה פגש את חנה. התחתנו ונשארו בריגה עד בוא הגאולה - סרטיפיקט לעליה לארץ. בינתיים הארצות הבלטיות נכבשו ע"י הרוסים והגבולות נסגרו בפני כל עליה. פרצה מלחמת עולם השניה ושלמה נאלץ לחזור לצבא. שרת 4 שנים, נפצע ונותח. ברח מהשבי פעמיים ונשפט. אחרי השחרור התחיל לבנות את משפחתו וביתו. ניהל חווה חקלאית ממשלתית ע״י ריגה, עבד בנגרות, זגגות ובנין וכך התפרנסה המשפחה. המקצועות שהזכרתי, למד בכוחות עצמו כי היתה לו תבונת כפיים רבה. עזר הרבה למשפחה וגם לחברים. היה איש עבודה ולא איש דיבורים. חלם לעלות ארצה כל הזמן ולא ניתן לו בקלות.
ב־1964 בקרה אותם פועה, אחות חנה, בלטביה וע״י כך נתהדק הקשר המשפחתי. ב-1965 הגישו בקשה לעליה ולשמחתם הרבה הצליחו לעלות ארצה ב־1966. באו לגבע, למשפחה, לקבוצה ונקלטו בה. ההחלטה לעלות לארץ היתה קשה מאד, כי הבן שרה בצבא הרוסי ודחוק מהבית. על אף הכל החליטו לעלות כי ראו בזה הגשמת חלום נעוריהם. בגבע נקלטו יפה בעזרת המשפחה וגם הודות ליכולתו הפיזית בעבודה. עבד בנגריה, בלול עד שאזלו כוחותיו. עבד ב"סביון" ותבונת הכפיים שלו עזרה לו גם פה וזה נתן לו סיפוק רב. חלה, ופתיל החיים ניתק.
יהי זכרו ברוך.
יצחק קייצקי