נחמה הגננת
כתב שניאור
בזכרוני אחת המסיבות של נחמה הגננת שנחרתה חזק וששמשה חוויה גדולה לנו לחלוצים — היתה, המסיבה לעלית ילדי מחזור ה׳ מהגן לכתה א׳ — בבית הספר החדש שנחנך בשנת 1936.
נחמה, אז צעירה, בעלת מרץ במרכז המסיבה, כולה דרוכה ומתוחה, והילדים בידיה הנאמנות, כחומר ביד היוצר, שותפים לה, לשמחה ולתכונה.
הגן מקושט בטוב טעם, פרי עמל משותף של נחמה והילדים, הגן מלא הורים וילדים, לבושים בגדי חג צחורים ונקיים, תכונה והרגשת חג ממלאות את כל המסובים.
התכנית מתבצעת לפי המתוכנן, הופעות הילדים בליווי שירה משותפת של קהל החוגגים שזורים זה בזה. אך שבעתיים גברה והאדירה שירת המסובים, כאשר הילדים יצאו בתהלוכה מהגן, דרך שערים עטופי ירק, ובראשה נחמה, ובפיהם — השיר המסמל את המעבר מכתלי הגן אל בית הספר, השיר ״עבוד ולמד״.
באיזו שמחה ודביקות כמעט חסידית, שרה נחמה שיר זה ואיך היא ידעה להדביק בהתלהבות זו, את הזאטוטים והקהל החוגג. כי נחמה ראתה בשני יסודות חיים אלה — תורה ועבודה — הצידה החיונית ביותר לחניכים בדרכם לבית הספר — בית היוצר של העם.
אני, כחלוץ, עמדתי אז על מהותם של חיינו ועל יסודותיהם האיתנים שהונחו אז בחינוך הדור, כבר מהגן ועל ידי מחנכות נאמנות כנחמה, שהאמונה במיזוג ובשילוב שני יסודות חיים אלה, ובצורך ובהכרח להקנותם לילדינו, כדי שהם יהיו ראויים וכשירים, להיות חברי קבוצה נאמנים, עובדים ואכרים יהודיים בכפר העברי המתחדש.
ולאחר מכן, תמיד היו מסיבותיה, קבלות השבת, וימי ההולדת, מלווים בהכרח השליחות הזאת — לחנך לאותה המטרה הנשגבה. ועל-כן, ״הקרן הקיימת לישראל״ והקופסה הכחולה — שימשו לה מכשירים וכלים נאותים, כדי להקנות לילדים את האהבה, הקשר והתשוקה למולדת ולגבע.
זוכר אני את נחמה הולכת בימי שישי אחר- הצהריים לגן והיא לבושה בגדי שבת, כולה זוהרת ודרוכה לקבלת פני שבת המלכה.
עבודתה כגננת היתה לה עבודת קודש, ולה מסרה את כל מחשבתה, כוחותיה וזמנה וממנה שאבה כוחות גוף ונפש להתגבר על מכאוביה השונים.
הגן בימי נחמה היה כעין, מקדש מעט לילדים וגם לנו — ההורים.
לא תמיד היינו אנו וילדינו חפשיים לעשות כעולה על רוחנו בגן, ובכל זאת הרגשת, בבואך לגן, איזו הרגשת כבוד לכוחות שהושקעו, לרצון הטוב שרופד בו הגן, והכל למען הדור הגדל.
בראש דאגותיה של נחמה, כילידת הארץ וכבת למשפחה ענפה ומושרשת בארץ — היה להנחיל לילדינו את יסודות חיינו המחודשים.
שניאור ר.