נחמה ניר
כתבה אסתר חיננית
הימים עוברים, חולפים להם, ועמהם מצטברים זכרונות ההולכים אתך יחד ובונים לך את ״עצמך״,
יש בהם — בזכרונות, החולפים על פנינו פרפרים לבנים, קלים ושקופים, המשאירים במעופם שובל לבנבן שריחו עדין ודק, הנעלם לו במרוצת־ הימים. ויש בהם, ההופכים חלק בלתי נפרד מחייך, אין צורן לנבור ולחטט, כדי לגלותם. ״כי אלה הם חייך״.
כך זכורה לי נחמה ז״ל, הגננת, האם, הסבתא, החברה.
קשורה הייתי בה בנימים דקים ביותר. שלושת ילדי היו חניכיה. הייתי באה לגן כאם, ולעתים הייתי באה בלווית האקורדיון הקטן, כדי לשמוח ולשמח.
יחוד היה בה. יופי מיוחד. זכורה לי המטפחת האדומה שעטרה את ראשה בחן. מלבושה הצנוע ו״הסינר״, שהיה מתחלף בימי חג ומועד, לסינר חגיגי רקום.
אני רואה אותה בדרך לחורשה. הילדים עוטרים אותה, ספר מתחת בית־השחי.
נחמה הולכת לספר, היא שלמה עם הנוף, עם כל צמח, עם כל חרק וחלוק־אבנים.
הייתי מתקרבת ויושבת עם הילדים. באיזו התלהבות היתה קוראת בפניהם ספרים של ״גדולים״. היא היתה חווה את חוויית המאורעות בספר ממש כמותם. זו היתה גדלותה של המחנכת נחמה. ההזדהות עם המקצוע.
גם לאחר שעזבתי את גבע, היה עולה בזכרוני הגן של נחמה. הגן בימי חול, שהמה ככוורת פעלתנית, כולם עובדים, כולם רוקמים, (שנים היתה שמורה עמי כרית למחטים שרקמה מיכל׳ה).
עובדים בקרשים ובעץ, בצבע ובחימר. ומכל פה ומכל צד שומעים: ״נחמה השחילי לי, נחמה אני צריכה דבק, נחמה הגידי לי״.
ונחמה בזריזות מופלאה, חולפת ממקום למקום, הנה היא משחילה חוט במחט, והנה היא מרגיעה ילדים שהתקוטטו, בכל פינה נחמה.
הנה היא נושאת דלי מלא פרי לארוחת־עשר. באותה הרצינות האופיינית לה, מקלפת קלמנטינות, מחלקת ענבים, מביטה בעיני אהבה בילדים. היא רוצה שהם יאכלו שיגדלו, כי הם לא רק ילדי־גן. הם ה״ילדים״ של נחמה.
לא פעם (גם לאחר שנים) היה עולה לעיני הגן. הגן בחנוכה והתמונה של מתתיהו וחרבו השלופה.
נחמה מספרת על המכבים וקוראת: ״מי לה׳ אלי״! איזו הזדהות עם הדמויות ההיסטוריות, איזו אווירה ידעה ליצור, תואמת לכל חג. הגן שהיה ״צר״ לפי מימדי הזמן שלנו. היה כאילו מתרחב והופך אולם גדול רחב ידים, שהיה מאכלס בתוכו הורים, סבים וסבתות, דודים וסתם ידידים, וילדים לבושי חג, חנוכיות, נרות הכל עשוי בטעם מעודן ביותר. ולפתע מאי־שם מופיע הסביבון הגדול, סביבון הפלא, הלבבות מלאים ציפייה, מה יביא לנו ל
תמיד חשבתי איך יכלה נחמה לשוות שלמות כזו לכל פריט, כאילו יצא מתוך ״קופסת קסמים״.
התיבה הקטנה, ה״סינימה״ (היום יש לנו עזרי חשמל מודרניים, טלוי־ זיה, וכו וכו) אין דומה לה בכל ״הכלים״ המודרניים. כי נחמה עמדה לצידה וסיפרה בהתרגשות. עיני הכל צמודות לתמונות המתחלפות, אפילו הגדולים מתרגשים.
ולבסוף מחיאות הכפים שלה, שהיו בהן דבקות של חסידים, המרקידה ומעוררת, משלהבת ומדביקה הורים לילדים וילדים לבית שלהם, לגן.
האחרונה היתה יוצאת, עוברת בין המיטות, מאזינה לילדיה חניכיה.
ברית היתה כרותה בינה לבין הגן. זה היה סוד גדלותה כמחנכת.
וכאם, כרעייה מסורה, ישרה, רואה דברים כהוויתם ומעריכה כל מבצע חינוכי שנעשה גם בתחום של אחרים.
יש עמי זכרונות נפלאים מסבתא נחמה — הסבתא של זזי, שהיתה חניכה שלי. זכור לי, כיצד לוותה את נכדתה הבכירה בכל צעד מראשית הדרך. באיזו מסירות נפש דבקה בכל צעד מצעדיה.
ידעתי , היא זכתה באהבה, והערכה של בני ביתה. היא העשירה בדמותה דורות של ילדים ואם אמנם הזרעים שנזרעו בילדות, הם הנבטים והצמח הבונה ״אדם״, — בנתה נחמה באישיותה, הרבה ילדים, אנשים לעתיד.
אהבתי אותה וזכות גדולה היא לי לספר עליה.
אסתר חיננית