הנצחה בקבוצת גבע

חסיה 

כתב אליהו נחשון

ביום ג', כ״ג בתשרי (3.10) התבשרנו על פטירתה של חסיה ז״ל.

כרעם הממתנו בשורה זו שלא ציפינו לה כלל.

ידענו — מצבה אנוש ובלב כל אחד כירסם הספק: התוכל לה למחלה הממארת אם לא.

אך ככה ולפתע — לזאת איש לא פילל !..

עשרים וחמש שנים התהלכה בתוכנו קשת־יום וקשת־גורל.

הגורל לא העניק לה נחת וקורת־רוח בחייה אתנו. ידועת חולי מאז ומתמיד ניתכה עליה מפעם בפעם מנת־יסורים חדשה שזעזעה את גופה ואת נפשה.

למרות היותה בקבוצה — התפתלה בבדידותה שנים רבות.

קשים היו חבלי קליטתה בחיים ובעבודה ורק בשנים האחרונות האיר לה מזלה פנים:

היא מצאה קן־משפחה לעצמה ואור־פתאום הגיה גם על חייה. והתברכנו : הנה סוף־סוף גם לה ירווח וחלקה גם הוא ישופר!

אך לא כן גזר עליה גורלה: לפתע בא לה אסונה החדש — מחלתה, וביד אכזרית, ללא רחם הכרית את אור התקווה והאושר שהוצת בבית־חייה...

חסיה נולדה בשנת 1908 בעיירה הלטבית קורסוקא להוריה, סוחרי־העצים, אחת המשפחות האמידות והמכובדות שבעיירה.

היא גמרה בית ספר יסודי ותיכון בעיירתה, ומאהבתה ללמוד — בחרה במקצוע ההוראה.

לזכרה

כתב זלמן

חסיה עלתה ארצה בשנת 1936 עם קבוצת חברים מתנועת ״גורדוניה״ לגבע.

הכרתיה חדשים אחדים לפני עלייתה ארצה בריגה בירת לטביה, בקבוצת הכשרה.

בחורה אינטליגנטית, מורה לפי מקצועה ומן הפגישות הראשונות ניתן היה להכיר שלפניך אדם נבון, בעל הכרה, אשר יודע את אשר לפניו.

הישיבה בקבוצת ההכשרה היתה קשורה במאבק קשה ובקונפליקט עם ההורים ולפעמים גם בניתוק מלא של יחסים אתם. כל אחד אשר עזב בית הורים חם ומסודר והצטרף לשורת החלוצים העולים ארצה — והזמן הוא זמן מאורעות בארץ — ידע שהוא נדרש לויתור ולהקרבה, לנכונות להיאבק בקשיים שונים ומרובים. חסיה הלכה בשלמות בדרכה וחיכתה בקוצר רוח ליום המאושר, בו תקבל את הסרטיפיקט ותוכל לעלות ארצה.