רינה ואני
כתב יורם
שישים וחמש שנה לחיות עם בנאדם, זה לא פשוט!
התקופה הרומנטית נחרטת בלב חזק חזק. בהתחלה ישנה ההתאהבות: פה אתה נותן מבט, שם קריצה, מחליפים חיוכים סמויים. כל זה - בתוך אווירה מבוישת של אותה תקופה, שהיינו צעירים. הפגישות היו מתקיימות בהסתר. זה היה משעשע: השבילים היו צרים, והחבר'ה היו הולכים בטור עורפי. אח"כ, כשהרחיבו את המדרכות - אפשר כבר היה ללכת בזוג. בלילות ירח, רינה ואני היינו משתרעים ליד המאגר הראשון, מקשיבים לפכפוך המים. באביב היינו הולכים לאסוף כלניות. עולים לגלבוע לראות רקפות.
היינו נוסעים אל אח של רינה, עזריאל, שהתגורר בנתניה, ומטיילים על שפת הים. נהגנו לבקר את ההורים של רינה, אוכלים אצלם ג'חנון ושאר מאכלים 'תימוניים'. ובתקופה קשה - לוקחים אליהם חבילות.
היינו הולכים יחד להצגות תאטרון. אהבנו להקשיב לשירים ארצישראלים. כשירד השלג, טיילנו בגן הבוטאני של גבע. היה קר נורא, אבל- -היה אור גדול! בילינו מאד יפה יחד: זו היתה רומנטיקה מושלמת!
כשרינה היתה מיועדת לעמיעד, רצו שאצטרף אליה, ואבוא לעבוד שם בחקלאות. לא יכולתי, כי ניהלתי את המספוא באותו זמן. פעם אחת, החלטנו ללכת להתנסות בחיי המושב. בכפר גלים גר אח של אראלה רון, שמאד נהנה מהחיים שם. אחרי בדיקה קצרה - לא נכבשתי, והרעיון נגנז. רינה השלימה עם רעיון החיים בגבע.
כשעופרה נולדה התמלאנו שמחה, היא היתה בשבילנו פרח קסום ואהובה מאד, בשנים האחרונות רינה היתה מאד מודאגת "מה שלום עופרה?" "היית אצלה?" "דיברת איתה?" השמחה והאהבה גדלו עם הולדת זיו ואחריו ניר, שני ה"חצילים" הקטנים, כמו שהחברה קראו להם, בזכות עורם השחום. משפחה בת חמש נפשות. היינו רותמים את הסוסה לכרכרה, ומטיילים כל שבת למקום אחר: למעיין חרוד, למעיין יזרעאל ולמקומות אחרים. צולים תפוחי אדמה או בוטנים על האש. את חינוך הילדים ראינו עין בעין, והיינו שותפים לדרך. כמובן שחווינו קשיים שונים במשך השנים: ביחס לילדים, ביחס למשפחה. לפעמים היו אי הסכמות, שגרמו לשמחה ולחילופין – לצער. לפעמים חוסר הסבלנות התחלף בדאגה גדולה זו לזה, ולהיפך. בעיות מסוימות נבעו מתוך הבדלי תרבויות. אבל- התגברנו בעזרת שמחת החיים והאהבה. סידרנו בינינו שרינה אחראית על הבית: הבית תמיד היה מסודר ונקי. אני אחראי על הסביבה: גינה - תמיד ליד הבית. רינה היתה עסוקה בתפקידה כאחות. אני אהבתי סוסים, ציפורים ופרחים. כל אחד מאיתנו איפשר מרחב לזולתו.
רינה היתה עקשנית מאד, שמרנית מאד, חרוצה מאד, ותמיד עסוקה במשהו. היא הספיקה הכל! קראה המון! רינה היתה אישה יוצרת ועובדת. תמיד מאד שמחה ואופטימית, כמו שהתימנים אומרים "בורוך השם, יום יום!". גם כשרינה עברה תאונה קשה- היא לא התאוננה, לא איבדה תקווה. רינה הסתדרה בכל מקום, אם כי לא תמיד עם כל אדם. ובעיקר - לא הסכימה בשום אופן עם עצלות! רינה היא שיצרה קשרי חברות טובים, בין השאר, עם יונה ויהודה ארבל, עם דוקטור רטנר ופיליס אשתו. רוב חברותיה היו מבית החולים. בגבע היתה חברה טובה עם רינה פיסטנברג.
ב-1985 נסענו לקנדה, לחברים. טיילנו שם חודש. המשכנו לארה"ב, בטיול מאורגן. משם - לספרד, אל משפחת הדס, הורי אורנה, אשתו של זיו. אותה עת שימש האב שגריר ישראל הראשון בספרד, חמש מאות שנה אחרי גירוש ספרד! וכעבור אלפיים שנה - כיהן כשגרירינו הראשון בוותיקן! החיבור המשפחתי אליהם היה לרינה ולי מקור גאווה גדולה. ב-1989 נסעה רינה למשך מספר שבועות בחברת צוות רופאים ואחיות לקונגרס אחיות בינלאומי בסיאול. ובהמשך - לסיור מקצועי ביפן, הודו, סין ותאילנד. רינה התפעלה מהתרבות ומהכנסת האורחים, ויחד עם זאת היתה המומה מהשפות מהמנטליות ומהמראות והתעקשה לתאר את מה שחוותה. האהבה של הגיל השלישי: השנים האחרונות היטיבו עימנו. האהבה חזרה אלינו. התקרבתי מאד לרינה. הולדת הנכדים הסבה לנו אושר עצום: כל אחד כמו סייח קטן. כמו שירת ציפורים. כל אחד מהם - פרח!.. אהבת נכדים - אין כדוגמתה! טוהר מוחלט! אהבה גדולה, אהבה ללא גבול חלקנו לנכדים! בשנים האחרונות, כשרינה חלתה, כל הזמן שאלה על הנכדים. רק רצתה לראות, לחבק ולנשק אותם.
כאב לי מאד לראות את רינה סובלת. הייתי חוזר הביתה - ולא יכול להירדם. היה לי קשה לראות אותה הולכת ודועכת, מאבדת את הצלם ממש. הזמן האחרון - היקשה מאד על החיים. לפחות נפרדתי ממנה כשאני כל הזמן לידה.
שישים וחמש שנה: לטוב ולרע, לעצב לכאב ולשמחה.
יורם