פרידה מאבא
כתב נימי
שתלתם ניגונים בי אימי ואבי
ניגונים מזמורים שכוחים
גרעינים גרעינים נשאם לבבי
עתה הם עולים וצומחים
עתה הם שולחים פארות בדמי
שורשיהם בעורקי שלובים
ניגוניך אבי ושירייך אימי
בדופקי נעורים ושבים
לא מצאתי שיר יפה וסמלי ממנו כדי להיפרד ממך.
נולדת בשנת 1927 בעיר מץ שבצרפת, עיר אפורה על גדות נהר מוזל בחבל הארץ לוריין.
על פניו נראה מקום קסום כדי להתחיל חיים אך לא כך היה איתך...
כבר בגיל 3 נפטר אביך ממחלה קשה ואמך ארזה אותך והביאה אותך לארץ ישראל כדי להתחיל חיים חדשים, היא פתחה בתל אביב חנות לדברי תפירה ובערבים עבדה כעוזרת בית. לאחר שנתיים, כשלא הצליחה לעמוד בנטל הפרנסה, החליטה לחזור להורים בפולין. אותך השאירה אצל אחיה יוסף ורעייתו טובה. והיא נעלמה בנכר בעקבות המלחמה...
בבית משפחת לנדוי , בשכונת בורכוב בגבעתיים התחילו חייך.
שם קיבלת חינוך פולני, נשמת אידישקייט ולמדת ציונות !
בהגיעך למצוות, נשלחת לכפר הנוער שפיה ושם הבנת כי אתה לבד בעולם והתחלת במלחמת ההישרדות שלך.
בגיל 17 הגעת להכשרה בגבע.
שנות הנעורים חישלו אותך וסייעו לך להפגין את כישוריך מול בני המשק. היית חזק, נחוש וזריז ידיים אך בעיקר היית חרוץ מאין כמוך.
היית חייב להוכיח את עצמך שוב ושוב כדי לקבל את "ההכשר", כראוי לחברות בקבוצה
ולזכות ביפה והנחמדה שבבנות המשק.
מלחמת השחרור תפסה אתכם באמצע כשנקראת לדגל, להילחם בקרבות הגלבוע והעמק ובהמשך לקרב על העיר ג'נין שם נפצעת קשה. פציעה זו הראשונה, אפשרה לאמא לטפל בך ולהעמיק את הקשר ביניכם.
הרומן שלך עם אמא פתח בפניך את הדרך להגשמת חלום, להקים בית שאף פעם לא היה לך. הערצת את האדמה שהיא דרכה עליה ונשאת אותה על כפיים. היית לה שותף לדרך, בעשייה היומיומית, החברתית והתרבותית בגבע ובעיקר בגבעתרון.
הגבעתרון עבורנו זה הבית ,דרך חיים שלימדתם אותנו- לשיר תמיד וביחד בעליות ובמורדות של החיים, הוא יותר מסמל ואות בעבורנו ועד היום איש אינו יודע עד כמה גדול היה חלקך בעיצובדרכו של הגבעתרון- היית הרוח הגבית וכותל הדמעות של אמא, היית שותף ויועץ בבחירת השירים, היית גם מעין "מבקר המדינה" מבחוץ, בוחן את ההתנהלות ויודע להתריע על סכנות...
הזוגיות שלכם הייתה לדוגמא, מן הרמוניה מופלאה וחיבור קסום מאין כמותו.
וכך זכיתם באהרוני ,הולדתם את חייק, נימי, וגונן והתחזקתם ברוחקה.
לא היה מאושר ממך...
לא היינו ילדים קלים בלשון המעטה, בטח לא אני... הרבה צרות, מבוכה ועוגמת נפש אך עם התבגרותנו , רק נחת הייתה מנת חלקכם.
היית אבא אוהב, מסור מאין כמותו, ולמרות השעות הקצרות בהן בילינו בחדר בחיק המשפחה, ידעת ללמד אותנו מהי אהבה אמיתית ללא תנאים או גבולות.
למדנו ממך כי העבודה היא ערך עליון , לא החסרת מימיך ולו יום עבודה אחד, התנדבת תמיד לגיוסים ולפריקת משאיות עמוסות שקיתערובת , גם כאבי גב לא מנעו ממך ללכת לעבודה. היינו מלווים אותך למשלוחים ואיסוף ביצים מלול ח' . מכניס בזריזות אופיינית את היד לתוך תאי ההטלה, ושלוש ביצים בידך... אני מחקה אותך וחוטף ביס מהתרנגולת... גם להיות לולן זאת חוויה.
המסירות שלך לאהרוני כשנפצע בעינו, איך עזבת הכל, ונסעת יום יום לבאר שבע לסעוד אותו ולטפל בו.
שבתות וחגים בעקבות חייק לכל מקום בו חנה עם יחידתו עמוסים במזון אתה ואמא מבקרים ודואגים.
ימי משמר דויד העליזים, התחברויות חדשות עם אנשים נפלאים שאהובים עלינו עד היום ושם גם גילית את ההגה.
מלולן בלתי מתפשר הפכת ל"נהג משאית".
פעם היה זה מקור גאווה לראות אותך יושב בקבינה של משאית גדולה . בתור ילד זה נראה פיצוץ...
לא תמיד ידעתי מה דחף אותך לשם, האם מחלת ההגה או החופש והעצמאות של המקצוע,
יותר נראה לי, ייצר הסקרנות וחוסר השקט שלך לשבת במקום אחד. נפתחה בפניך האפשרות להגיע לכל מקום, לראות, לנשום ולהריח את הארץ.
אהבת את הג'וב ואיתו גם נחרץ גורלך...
חוסר השקט הפנימי, ההיפר אקטיביות שלך הרצון לרוץ להספיק לחוות עוד ועוד הקפיץ אותך על ארגז המשאית כדי לעזור לסבליםבפריקת הסחורה...
משם הדרך למטה הייתה קצרה גורלית וכואבת.
אותי זה תפס בצניחה הראשונה , עם היציאה מהמטוס ומשב הרוח החזק בפנים הרגשתי בעננים אך לא להרבה זמן... מלמעלה ראיתי את חייק, עמוס וחנוך למל מתרוצצים למטה, מחפשים אותי וחשבתי לתומי כי הנה הם באו לשמח אותי ולהפתיע אותי לכבוד הצניחה הראשונה...
אכן הם הפתיעו אותי... יום הצניחה הראשון שלי הוא גם יום הצניחה האחרון שלך.
היה בזה משהו מאד סימבולי משהו שמאד מקשר ביני לבינך מין גורל משונה שנחרץ באותו היום ושינה לכולנו את החיים.
מעכשיו אפשר לחלק את חייך לשניים –
עד הפציעה , וממנה ועד היום...
משהו כבה בך, פתאום נגמרה לך רוח הקרב הנחישות והרצון להוכיחלכולם מאיזה חומר קורצת... הקושי היה גדול מנשוא. גם אנחנו לא בדיוק הבנו את הגורל שנפל עלינו, הכל נפל על אמא.
האנשים סביבכם לא הבינו לצערי את גודל האסון שנפל עליכם ולא תמיד ידעו להקל עליכם את הדרך החדשה, הקשה!
המשכנו את חיינו בצל המהלומה שנחתה עלינו...
בן בן לדרכו כפי שחינכו אותנו בבית, לעשות את הכי טוב שאנחנו יכולים, לשרת את המדינה ,להיות חרוצים, ישרים ,וללכת עם האמת שלנו עד הסוף.
לא אכזבנו אותך... היינו ילדים טובים ומסורים והבאנו לכם הרבה גאווה.
התחתנו עם הטובות בבנות, הקמנו משפחות לתפארת, הולדנו ילדים מקסימים ונהדרים, כולם אחד אחד...
בליבי רציתי שיקרה לך משהו שיהפוך אותך ליותר שמח יותר מאושר... נחת הייתה לך אך משהו בתוכך היה כבוי ומלא חרדות.
אהבנו אתכם, כל ביקור עם הילדים בגבע היה עבורנו עוד ביס של אהבת הארץ. הבית שלכם תמיד היה המקום הכי ישראלי, הכי מחבק, הכי חם, באר לשאוב ממנה כוחות ואהבה.
הפרידה של אמא מהגבעטרון שלוותה בקולות צורמים לא הוסיפה לך ולה בריאות, הכאב העלבון והתסכול היה עמוק משאת. כן , היה אפשר לעשות זאת אחרת...
אמא החלה לדעוך, ולמרות פעילותה במשמר הגבול מצב בריאותה הלך והידרדר ומחלת הסכרת הכריעה גם אותה. התמונה הסוריאליסטית שלכם על כסאות הגלגלים היתה קשה מנשוא.
איך שני האנשים החזקים האלה הוכרעו...
ואז באה בומבה נוספת, עטרת ראשנו נפלה, אמא שלנו, גם לה קצו הכוחות... האישה שהייתה עבורך הכל, נפטרה והשאירה אותך ואותנו שבורי לב מבולבלים ואובדי עצות.
אותך זה כמו החזיר אחורה שנים לשנות הילדות בהן התייתמת ונותרת לבדך בעולם ללחום את מלחמותיך. לא עבר זמן, טרם התאוששנו וגם שירי הלכה מאיתנו...
זה היה הזמן בעבורנו לעשות חשבון נפש לדון עם עצמנו על ענייני גורל :
"מי יחיה ומי ימות
מי בקצו ומי לא בקצו
מי במים ומי באש
מי ינוח ומי ינוע
מי ישקט ומי יטרף
מי ישלו ומי יתייסר
מי ירום ומי ישפל
מי ייעשר ומי יעני:
ותשובה ותפילה וצדקה
מעבירין את רוע הגזירה"
הכל עבורנו נעשה יותר ויותר קשה, איבדנו שליטה הסתכסכנו בתוכנו "שינאת חינם" נתנו למלעיזים לחגוג ושוב לא היינו לאותה משפחה חזקה מחוברת ומגובשת.
בחלוף הזמן, בעיקר בזכות חכמתם, ידעו חייק וגוגי להתגבר על המשקעים ולהבין כי משפחה זה מעל הכל, לצאת מהמצוקה ולהתחבר שוב.
השנה האחרונה שנה של בתי חולים... הייתה מהקשות שחווינו, הוכחת לנו שוב את כוח ההישרדות שלך, עד כמה עוצמתי ותאב חיים אתה... תנאי האשפוז, בית החולים בנצרת, לא נתנו לי מנוח, חשבתי לעצמי כי לאבא שלי מגיע יותר. ואם כבר בחרת למות אז בדרך מכובדת יותר אך לא היה בכוחי לשנות וגם אתה לא שיתפת פעולה...
ראינו אותך דועך יום אחרי יום נאבק בחיים. ניסינו לעזור לתמוך להביא אהבה אך גם אתה איש ענק , הוכרעת...
ועכשיו נהיה שקט אין יותר מלחמות , זהו זה, זה נגמר.
רגע לפני סיום, הייתי רוצה בשם המשפחה ובשמי להודות לאותם החברים בגבע שבמשך שנים תמכו, סייעו ואהבו את אמא ואבא.
אנחנו עוד לא יודעים ולא מבינים עד כמה יהיה קשה להיפרד מ"החדר של ההורים" בגבע, בית ילדותנו אשר מסמל את כל שהייתם אתם ועודנו אנחנו, ובקרוב ודאי נרגיש זאת...
אך כאן על הקבר הטרי שלך ושל אמא אני מבטיח לכם כי נמשיך להיות משפחה אוהבת, חמה, חזקה ומלוכדת כפי שהיינו תמיד.
שימתקו לך רגבי העפר של הארץ הזאת שכל כך אהבת.
אדם יסודו מעפר
וסופו לעפר,
בנפשו יביא לחמו,
משול כחרס הנשבר
כחציר יבש וכציץ נובל
כצל עובר וכענן כלה
וכרוח נושבת וכאבק פורח
וכחלום יעוף!
ואתה הוא המלך
נימי