לזכרו של אליהו
כתב נחמן מלכימן
לכתוב על אליהו קשה, כי פשוט הלב ממאן להאמין שהוא איננו. הנה הוא לנגד עיני - פעיל, יוזם, תוסס, מעיר ומעורב בנעשה סביבו. כך הכרנוהו וכך הוא זכור לנו.
אולם הפגישה האחרונה איתו, בביקורנו בבית החולים, כאשר הוא מוקף מכשירים וצינורות ובהיכנסי אליו הוא בהתרגשות אומר לי: נחמן, המשפחה נגמרה, ידעתי - אליהו נשבר. והוא ממשיך וטוען: למה מגיע לי סבל זה, פשעתי, פגעתי במישהו, הוא הרגיש שאלה שעותיו האחרונות. וכך בהרגשה קשה זאת, כאבים פיזיים קשים, הוא עוצם את עיניו לנצח.
והוא לפני שוב: היכרות ראשונה, כאשר תקוה אחותי מבשרת להורים שהיא מתחתנת והם באים שניהם להיכרות עם המשפחה. הוא נמוך קומה, חבוש כובע קסקט, מתקבל באהבה ובחיבה בלתי רגילה ע״י ההורים ובעיקר אבי נחום. ולאחר זמן קצר החתונה בכפר. החופה ליד ביתו של שוחט הכפר, ומסיבה משפחתית צנועה בבית, מתאימה לאותם הימים ולאנשים המעורבים בה.
אליהו ותקוה בחניתה. אני מבקרם בכל חופש ובכל הזדמנות. זכור לי ביקור אחד. אליהו מזמין אותי לטיול בלבנון - בכפר עלמה, כפר ידידותי עם חניתה. ושנינו הולכים בצמחיה סבוכה של אלונים ואלות למעלה משעה ומגיעים לביתו של המוכתר. אליהו בערבית הרצוצה שלו, מתקבל בסבר פנים יפות ואני איתו ומשוחח עם אנשי הבית. חשבתי אז שיש בהליכה זאת סיכון, שנינו בחלק ארץ זרה ללא כל הגנה. אליהו מפגין בטחון ואומץ.
ולאחר זמן אליהו ותקוה מודיעים על עזיבתם את חניתה. הוא איננו מהמשלימים עם דברים ומחפש משהו אחר. הם היו אצלנו בבית בכפר-יחזקאל כשנה. הוא אינו יושב בטל, מיד מתחיל לעבוד, משתכר עובר על המכסה בעבודה וכמובן שבחריצותו ובזריזותו הוא משתכר יותר. אבא מציע להם להתישב בכפר, באותו זמן מתפנה משק. אולם אליהו מחפש אולי שילוב של קיבוץ ומושב. ביקור במושב שיתופי מולדת ובדרך הפגישה עם חבר מגבע ונוצר הקשר, ובעיקר שבגבע נמצאים חברים בני עירו שמושכים אותו למקום. הם עוברים לגבע ומתקבלים בה כחברים.
הקשר המשפחתי שלהם עם ההורים בכפר חזק, מוכנות לעזור בדברים גדולים וקטנים. הקשר עם בן-עמי הכי חזק. בן-עמי מקבלו ומוקירו. ובאמת הקשר לא נותק עם בני המשפחה מהכפר. אליהו המשפחתי - אחיו בארץ ובני משפחתו ברוסיה מושכים אותו לשם. ובהזדמנות ראשונה הוא נוסע. ליוינו אותו לשדה התעופה. כאשר חזר מלא רשמים וסיפורים קשר עמוק מאד עם אותם אלה שנשארו ולאחר מכן באו לארץ. הוא מחזיק קשר משפחתי חזק, מבקר בכל הזדמנות בעיר. וזכור לי כשהבנות עוזבות את המשק, איך הוא מתרוצץ ומנסה לעזור בכל דרך אפשרית חומרית ורוחנית כאחד.
בכל שיחה ופגישה, הערות וביקורת על הנעשה במשק ובארץ, הדברים מכאיבים לו, אני מרגיש כך, תמיד תוסס, מבקר, מעיר את הערותיו, אינו מן המשלימים.
ואולי אחד הדברים המאפיינים את אופיו זוהי המסירות והעיקביות האין סופית, כך לטפל בתקוה - באהבה, מסירות סבלנות ועקשנות. קשה פשוט להאמין, אולם אתה רואה זאת בכל ביקור וביקור בבית ובבית- החולים. הוא אינו מוותר, על אף מצב בריאותו שאינו תקין, הוא יושב לירה ומלווה אותה עד לרגעיה האחרונים. נשברת אליהו, נבקע הבסיס המשפחתי עם מותה של תקוה אחותי, וכך גם אתה לא יכולת יותר, קרסת נפלת והלכת מאתנו. נהרס הבית, בית אחות וגיס, בית סבא וסבתא לנכדים בית אבא ואמא. כואב דואב בלב לזכרכם תקוה ואליהו שלא נשכח.
נחמן מלכימן