רות רוטברט (נימצוביץ')

 

נולדה ברוסיה   

עלתה לארץ  1925

נטמנה בגבע   21.06.1938

כ"ב סיוון תרצ"ח

רות

 כתבה שרה רז

 

ליל התקדש שבת. אולם האוכל מוצף, כרגיל בשבת, אור משנה והאנשים כולם לבושים בגדי שבת ונסוכי ארשת יום המנוחה על הפנים - גם כן כרגיל - ממלאים את האולם עד אפס מקום.

אך דבר מה שלא כרגיל הערב הזה. כל העיניים מופנות אל עבר הפסנתר בירכתי האולם, מקום שם ניצבת תמונתה של זו אשר לפני שנה נעקרה מתוך משפחתה וחבריה ונקפד פתיל חייה, זו אשר פרשת חייה ופעלה נשזרה ברקמת היצירה והחיים של הקבוצה לעולמים - הרי זאת רות שלנו. מתנוססת התמונה בראש מערכת אגני פרחים לבנים וצבעוניים המקיפים אותה והפנים מה נפלאו בארשת הנהרה והשמחה השפוכה עליהם. הרי זאת היא רות בכל עזוז החיים וחפץ החיים, כאשר הכרנוה ועוד יתרה: הרי עכשיו הפנים זוהרים וקורנים באור עליון, מביעים מעין אושר שלא מעלמא הדין. והמבט נצמד אל הפנים האלה, והלב נצבט, וכאב העדרה מתחדש ונוקב.

שקם ודממה באולם. כל הקהל הגדול הזה, חבריה וחברותיה של רות והילדים הגדולים מאזין לדברי האזכרה הקולחים מלב המדבר, והר הדברים - בלבם ועל פניהם. טקס ודממה באולם - ופני רבים זולגים דמעות, ללא הגה וניב.

לפני שמונה שנים, בלדתי בבית החולים, ספרו לי כי בחורה חדשה באה לגבע ושמה רות נימצוביץ׳, בין החולים נמצאו אנשים שהכירוה וספרו הרבה מאוד בשבחה. בחזרי הביתה ובהכנסי לחדר האוכל, נתקל מבטי בבחורה בריאה, שזופת שמש עם ידי עובדת חקלאית, כל חיצוניותה עשתה רושם של עובדת אדמה משחר ילדותה, אולם לא בת כפר היתה ולא עובדת משחר ילדותה. בת אמידים היתה ולעבוד לא עבדה. כל ימיה בגולה בלתה בלמודים וגם לארץ באה לא בצעירותה הראשונה. הרושם הראשון החיצוני לא הכזיב אותי גם אחר כך, כשהכרתיה וראיתיה בחיים ובעבודה, כי מושרשת היתה בתוך האדמה וצמחה ממנה יחד עם העץ אשר טפלה בו.

רות רוטברט

 כתב יעקב

 

היחיד הדגול, מקומו בתוך החברה, וערכו בעיצוב פני החברה, הרי בפרפורי ההגשמה גדולה גם כאן הצפייה ליחיד הדגול, ליחיד אשר חננו הגורל ביתר בהירות הרצון ותחושת העתיד, ביתר יכולת העשיה.

ובפקעת זו בחיינו - ה ח ב ר ה, מקומה בקבוצה וגלויה העצמי הפעיל, בפקעת זו מקופלים מרבית מאווינו החברתיים, מרבית מאווינו, אם בגלוי ואם בכמוס, כי מרבית שטחי החיים היא מקיפה.

ולכן גדולה כאן הצפיה ליחיד, אשר יפרוץ את שגרת הדורות, יפרוץ את החומה מבחוץ ומבפנים, יסמן את השביל ויצעד את הצעדים הראשונים, יגלה את היכולת להתחיל, אשר לרוב היא מעבר להכרת הדברים והרצון הטוב.

והצפייה, הצפייה היא אשר לוותה מראשית את פגישת חבורתנו עם רות.

גם המעט שהגיע אלינו מעברה וגם מראה הפנים הראשון הם שקבעו בנו את ההרגשה כי אכן שבולת, שבולת מלאה וכבדה נוספת לאלומתנו הקטנה.

רות העבריה

כתב מיכאל גורן

 

כדי לציין את רות בשתי מלים הרי מספיק לכנות אותה בשם רות העבריה.

לא רבות הן בנות ישראל אשר יהלום אותן הכנוי ״עבריה״ כאשר יהלום את רות בת ישראל מקורית, גזעית עד כמה שיכול רק הדמיון להעלות בת ישראל אמיתית.

רות נולדה, גדלה והתחנכה בסביבה עברית, מקורית מאד. משפחתה, עד כמה שידוע, חיה את חייה לפי המסורת העברית בקפדנות יתירה, מבלי לזוז או לוותר על הדין או המנהג, הרכוש שהתהווה אצל עם ישראל בכל הדורות יקר מכל.

סביבת פולסיה, מולדתה - היא של יהדות גאה, לאומית, בלתי נכנעת לרוחות מנשבות, כמעט שאין בה סימני התבוללות כלל. לא יפלא כי סביבה זו, היא שהצמיחה מתוכה את המנהיג הגדול לציונות.

וככה, מבית הוריה, נדבקה לשורש העתיק והמסועף של העם העברי. בסביבתה ספגה את הגאווה הלאומית היהודית ואת המרדנות בהווי הגלותי הרקוב.

ולבסוף, בווילנה רבתי זו עיר התורה והחכמה היהודית שבגולה, רכשה את מושגיה על החברה ותורת החיים ועל מצבה של האשה בפרט. באופן טבעי הובילו אותה דרכי התפתחותה לארץ ישראל.

אימי רות

אימי רות נימצוביץ, ילידת העיירה טלחאן שברוסיה הלבנה, עברה בסוף מלחמת העולם הראשונה עם המשפחה לבריסק. אמא באה מבית דתי-חסידי. היא למדה הוראה בסמינר למורים בווילנה ולאחר שמאסה בחיי הגלות, עזבה הכל, ובשנת 1925 באה לחיות כחלוצה בארץ ישראל. אמא למדה חקלאות אצל חנה מייזל ועבדה כשתלנית בחווה בבן שמן.

בעת שעבדה עם קבוצת הפועלות אליה השתייכה, הגיעה לחפצי-בה שליד חדרה, שם הכירו הבנות את קבוצת "דרומיה". אלא שקבוצת הפועלות אליה השתייכה אמא התפרקה והיא שבה לבית הוריה. כנראה שגם שם לא מצאה מנוח לנפשה ובשנת 1931 עלתה שוב ארצה והצטרפה לחבריה מקבוצת "דרומיה" שבינתיים השתלבו בגבע. שם גם הכירה את אבא. הקמת המשפחה לוותה בתקוות גדולות, אך קצרים וכואבים היו חיי המשפחה הצעירה. הריון ראשון הסתיים בלידת ילד מת. שנה לאחר מכן נולדתי אני. השמחה היתה רבה אבל לא נמשכה זמן רב, אמא חלתה במחלה ממארת ונזקקה לטיפולים בירושלים במשך תקופה ארוכה. ואבא, רק החל לבנות קינו, והנה באה מהלומת מחלתה של אמא והוא נקרע בין הרצון להיות איתה ולסעוד אותה בכאביה לבין הצורך להיות איתי בבית.

במכתביו של אבא אנו מוצאים הד לאותו מאבק פנימי שליווה אותו לאורך כל חייו. בשנת 1938 נפטרה אמא והיא בת 37 בלבד. אבא, מסוגר ומופנם, לא הרבה לדבר על אותה תקופה, אך אין ספק שהאסון השפיע עליו מאוד. הוא מעולם לא נישא ולא בנה משפחה חדשה. קצר היה הקשר בינו לבין אמא אבל היה בו משהו נצחי. מילדותי זכורות לי שבתות ארוכות אותן בילינו יחד בטיולים לגלבוע, או משחקים על "השיפוע". רק חדר המשפחה לא זכור לי כבית שמבלים בו יחדיו.

 

מירהלה