רות העבריה
כתב מיכאל גורן
כדי לציין את רות בשתי מלים הרי מספיק לכנות אותה בשם רות העבריה.
לא רבות הן בנות ישראל אשר יהלום אותן הכנוי ״עבריה״ כאשר יהלום את רות בת ישראל מקורית, גזעית עד כמה שיכול רק הדמיון להעלות בת ישראל אמיתית.
רות נולדה, גדלה והתחנכה בסביבה עברית, מקורית מאד. משפחתה, עד כמה שידוע, חיה את חייה לפי המסורת העברית בקפדנות יתירה, מבלי לזוז או לוותר על הדין או המנהג, הרכוש שהתהווה אצל עם ישראל בכל הדורות יקר מכל.
סביבת פולסיה, מולדתה, היא מקום של יהדות גאה, לאומית, בלתי נכנעת לרוחות מנשבות, כמעט שאין בה סימני התבוללות כלל. לא יפלא כי סביבה זו, היא שהצמיחה מתוכה את המנהיג הגדול לציונות.
וככה, מבית הוריה, נדבקה לשורש העתיק והמסועף של העם העברי. בסביבתה ספגה את הגאווה הלאומית היהודית ואת המרדנות בהווי הגלותי הרקוב.
ולבסוף, בווילנה רבתי זו עיר התורה והחכמה היהודית שבגולה, רכשה את מושגיה על החברה ותורת החיים ועל מצבה של האשה בפרט. באופן טבעי הובילו אותה דרכי התפתחותה לארץ ישראל.
בבואה לארץ דאגה קודם כל להכשיר את עצמה לחיים פרודוקטיביים ועצמאיים ולמטרה זו נכנסה לבית הספר לצעירות בנהלל. רות יצאה מבית הספר עם ידיעות מצוינות בעבודה החקלאית האינטנסיבית. דבר המציין את אפיה הוא כי בסוף השנה האחרונה מרדה במשטר החמור הקיים בבית הספר, שהיה למורת רוחה, ועזבה מבלי לקבל תעודת גמר.
בבית הספר מצאה רות הלך-רוח משותף עם עוד מספר חברות אשר יחד למדו ועבדו בשקידה וגם יחד מרדו ויצאו לחפש את מקומן בחברת העובדים. דרכן לא היתה ברורה להן מלכתחילה, ורק דבר אחד היה ברור להן, כי שאפו לנעלה ולטוב בחיים החברתיים והאנושיים.
דגניה א׳ שימשה אז נקודת משיכה לכל שואפים עליה בחיים - לראותה ולחיות זמן-מה בצלה. רות וחברותיה הלכו לדגניה וחיו שם זמן קצר, אלא שדגניה עם כל הצפון בה לא ספקה את רוחן הגועשת, הן החליטו ליצור להן חיים עצמיים כל כמה שאפשר בהתאם לרוחן. למטרה זאת הן עוברות לחדרה. בחדרה קבלו צריף ציבורי קטן. בפרוסות שנשארו בכיסן, קנו להן מכונת פרימוס ואילו כלי מטבח וכלי בית אשר תיבות עץ מלאו בהם תפקיד חשוב, כנהוג.
וכאן מתחילה מלחמה על זכויות הבחורה בעבודה, כי עדייו לא עלה בידי ההסתדרות עם כל מלחמתה להשוות את הזכויות והתנאים של עבודת החברה לאלה של החבר. חמש בחורות אלו, יוצאות על כן במסירות נפש ובהחלטיות לכבוש להן עמדה שווה עם הבחור בעבודה. לא שכר יום העבודה הוא העיקר. העיקר הוא לעמוד בעבודה במדרגה שווה עם הבחור. הן מקבלות עבודות קשות ביותר אשר לא נעשו עד כה על ידי בחורות כגון חפירת בורות לנסיעת ציטרוסים, שנהגו לחפור אז בגודל של מטר מעוקב, עבודת בחר או עידור עמוק. בדייקנות ופוריות בעבודה הן עברו את רוב פועלי הלשכה.
לעבודת קבוצת בחורות זו יצאו מהר מוניטין בין אכרי חדרה, אשר אחדים מהם מסרו להן את הטיפול בפרדסים ונטיעות חדשות על אחריותן המלאה. אכרים דרשו אחריהן בלשכה ושכר העבודה שלהן עבר בהרבה את המקובל. עד מהרה רכשו להן מקומות קבועים בעבודה ובשכר אשר רבים מהבחורים לא הגיעו אליו, והנה עבודה ופרנסה מצויות בחזית אחת והנצחון לצדן.
לאמיתו של דבר הרי השיגו את מבוקשן: עצמאות, תפישת מקום נכבד בעבודה, פעולות חלוציות וחברתיות. אבל המטרה הסופית עודנה סתומה ולעת עתה הרוח נמשכת עוד לכמה וכמה שטחים. עוד הטבעונות וחיי פשטות שיטתיים מושכים את הלב. בדבר אחד מוכרחות היו בצער רב להודות - לאחר עיון ומחשבה - שמן הנמנע הוא ליצור ישוב בלי בחורים. פנו אל קבוצת בחורים ברחובות. היתה זאת קבוצת טבעונים, בעלי שאיפות חברתיות נעלות. רות נשלחה לרחובות לתהות על קנקנה של קבוצה זאת. שם, כנראה, התאכזבה ממנה וחזרה מיואשת מהתכנית הזאת. לאחר זה יצאה רות לחוץ לארץ לבית הוריה. חברותיה נשארו בהעדרה אובדות עצות, נעדר מהן הכח המארגן, המוציא לפועל וגם המסביר בשעת הצורך. הן המשיכו עוד זמן מה לחיות יחדיו ואחר כך נתפרדה החבילה.
בבואה מהארץ לחוץ לארץ ראתה רות ביתר שאת - בהירות את חיי הניוון בהם נתון הנוער העברי. לפי דבריה היתה נמנעת להופיע ברחוב, בכדי לא לראות את ההשפלה שבחיי ההמון העברי בגולה. לבסוף הצליחה שוב לעלות לארץ וכצמא למים ביום שרב, הסתערה שוב על העבודה עם כל הכרוך בה.
רות ידעה להגיב ולקבוע עמדה עצמית כנה לכל הופעה אמנותית, רוחנית או ציבורית.
בדמותה של רות הסתלקה מאתנו אישיות מלאת כוחות חיים, כוחות העפלה, כוחות חלוציים לכל שאיפותינו הלאומיות, חברתיות, ורוחניות. ובמר לבנו נשאל: איכה נגדע אילן זה שהכה כה הרבה שרשים לכל הצדדים, שכה מבוסס היה בחיים. שרשי מארה וכליה השתרשו בתוך הגזע. הגזע נפל, אך השורשים נשארו ובודאי יוציאו ניצנים ויהוו אילנות מחדש, כי רוח חיים כזה לא יתואר כי יאבד כליל.
מיכאל