אימי רות
אימי רות נימצוביץ, ילידת העיירה טלחאן שברוסיה הלבנה, עברה בסוף מלחמת העולם הראשונה עם המשפחה לבריסק. אמא באה מבית דתי-חסידי. היא למדה הוראה בסמינר למורים בווילנה ולאחר שמאסה בחיי הגלות, עזבה הכל, ובשנת 1925 באה לחיות כחלוצה בארץ ישראל. אמא למדה חקלאות אצל חנה מייזל ועבדה כשתלנית בחווה בבן שמן.
בעת שעבדה עם קבוצת הפועלות אליה השתייכה, הגיעה לחפצי-בה שליד חדרה, שם הכירו הבנות את קבוצת "דרומיה". אלא שקבוצת הפועלות אליה השתייכה אמא התפרקה והיא שבה לבית הוריה. כנראה שגם שם לא מצאה מנוח לנפשה ובשנת 1931 עלתה שוב ארצה והצטרפה לחבריה מקבוצת "דרומיה" שבינתיים השתלבו בגבע. שם גם הכירה את אבא. הקמת המשפחה לוותה בתקוות גדולות, אך קצרים וכואבים היו חיי המשפחה הצעירה. הריון ראשון הסתיים בלידת ילד מת. שנה לאחר מכן נולדתי אני. השמחה היתה רבה אבל לא נמשכה זמן רב, אמא חלתה במחלה ממארת ונזקקה לטיפולים בירושלים במשך תקופה ארוכה. ואבא, רק החל לבנות קינו, והנה באה מהלומת מחלתה של אמא והוא נקרע בין הרצון להיות איתה ולסעוד אותה בכאביה לבין הצורך להיות איתי בבית.
במכתביו של אבא אנו מוצאים הד לאותו מאבק פנימי שליווה אותו לאורך כל חייו. בשנת 1938 נפטרה אמא והיא בת 37 בלבד. אבא, מסוגר ומופנם, לא הרבה לדבר על אותה תקופה, אך אין ספק שהאסון השפיע עליו מאוד. הוא מעולם לא נישא ולא בנה משפחה חדשה. קצר היה הקשר בינו לבין אמא אבל היה בו משהו נצחי. מילדותי זכורות לי שבתות ארוכות אותן בילינו יחד בטיולים לגלבוע, או משחקים על "השיפוע". רק חדר המשפחה לא זכור לי כבית שמבלים בו יחדיו.
מירהלה