אנשל ז"ל
כתבה מרים
אנשל עלה לארץ ב-1925 מהעירה קרסילוב שבאוקראינה. בן 17 היה בעלותו וכמו רוב בני גילו, שגדלו בשנות המבוכה של מלחמת העולם הראשונה, המהפכה, מלחמת האזרחים והפרעות, לא זכה ללימודים מסודרים.
בעיירה, שרבים מבניה היו ציונים ועלו לארץ, ספג גם אנשל הצעיר את רוח הציונות, למד עברית, וראה את עתידו בארץ. למרות היותו בן יחיד תמכו הוריו בעלייתו והתכוננו לבוא בעקבותיו.
שנותיו הראשונות בארץ עברו עליו בירושלים. שם עבד עבודה מפרכת במחצבה אשר היתה בהרים מחוץ לעיר, וההליכה אליה ובחזרה הוסיפה עוד שעות על שעות העבודה הארוכות. הוא היה נער מוצק ובריא והיה גא ביכולתו לעבוד עבודה פיזית קשה. ראה בזה הגשמת צו החלוציות של כיבוש העבודה.
אח"כ עבר לחיפה. גם שם עבד עבודה קשה, במחלקת העבודות הציבוריות של ממשלת המנדט. היה בין בוני נמל חיפה וגשר "של" אשר במבואותיה, אותו היה מראה תמיד בגאוה לילדיו, "בבניית גשר זה עבדתי".
בימים שלא היתה עבודה, הרבה לטייל בארץ. ביקר בקבוצות ובמושבים, ובכל מקום שהזדמן. כאדם שילדותו עברה עליו בימי המהפכה היה חדור רוח סוציאליסטית וראה בקבוצה את הגשמת החזון. בטיוליו בקבוצות חיפש מקום להשתקע. משהגיע לגבע נשאר לנסיון, שנמשך למעלה מ-50 שנה.
מיומו הראשון בארץ עשה מאמצים להעלות את הוריו - הדבר לא ניתן בנקל. היציאה מרוסיה היתה מוגבלת והכניסה לארץ היתה כרוכה בהשגת סרטיפיקט, שרבים היו הקופצים עליו. כמו כן הערימה ממשלת המנדט קשיים על עולים מרוסיה שהיו חשודים בקומוניזם.
אנשל לא נח ולא שקט ולאחר טיפול שנמשך למעלה מעשר שנים, הצליח להעלות את ההורים ולהביאם לגבע. אז ויתר על זכותו לחדר מגורים בבנין אבן - שיכן בו את הוריו והוא עצמו עבר להתגורר בצריף.
בפגישות עם בני עירו, אחרי השואה, ציינו רבים מהם בכאב כי "רק אנשל הציל את הוריו".
בגבע עבד בראשונה בפלחה בעיבוד האדמות ע"י כפר יהושע, היה עגלון. מעמד העגלון בקבוצה, בימים ההם, היה כמעמד נהג בעל רכב צמוד בימינו. היה מקפיד שהרתמות תהיינה מסודרות ומצוחצחות והסוסים שיהיו מוברשים ועורם יבהיק. כשהיה יוצא בעגלה רתומה ומסודרת, היה דומה לאדם שהגשים את מיטב מאוייו.
תנאי החיים הקשים בימים ההם ״העניקו״ כמעט לכל אדם מיחוש כלשהו. אנשל ״זכה״ ברוומטיזם וכאבי פרקים אשר גררו בעקבותיהם לחץ דם ועוד... בגלל מצב בריאותו נאלץ לעבור לעבודות קלות יותר. עבד מספר שנים במכבסה, שנים רבות בלול ואח"כ בדואר.
המחלות והמכאובים גברו משנה לשנה. בשנה האחרונה נאלץ להעזר בקלנועית ולבסוף ויתר על התנועה ונשאר מרותק לחדר. הוא הוקיר את הטיפול של הצוות הרפואי בבית והיה אסיר תודה לרופאים והאחיות בתל-השומר, עלהמסירות בה הגישו לו את עזרתם. אולם לא היה לאל ידם לרפאו ואפילו לא להקל על יסוריו. וכשהגיעו מים עד נפש "נצחו האראלים את המצוקים" כדברי ההספד של נחשון.
את משפחתנו הקים בגיל גבוה יחסית. היה בעל מסור ונאמן ואב אוהב ודואג.
ליוינו בחרדה ובחוסר אונים את מחלותיו וסבלותיו. כל מאמצינו להקל לפחות במקצת היו לאל. נדהמנו ממעשהו ועם כל הכאב - אי אפשר שלא להעריץ את הגבורה שבהחלטההנואשת והנועזת לא להשלים עם הגורל ולשים קץ ליסורים. זכרו היקר לא ימוש מליבנו.
מרים