אנשל רכס

 

בן ליבה ויחיאל ריקשטיין

נולד ברוסיה   1908

עלה לארץ 1925

נטמן בגבע   15.01.1983

א' בשבט תשמ"ג

 

אנשל ז"ל

כתבה מרים

 

אנשל עלה לארץ ב-1925 מהעירה קרסילוב שבאוקראינה. בן 17 היה בעלותו וכמו רוב בני גילו, שגדלו בשנות המבוכה של מלחמת העולם הראשונה, המהפכה, מלחמת האזרחים והפרעות, לא זכה ללימודים מסודרים.

בעיירה, שרבים מבניה היו ציונים ועלו לארץ, ספג גם אנשל הצעיר את רוח הציונות, למד עברית, וראה את עתידו בארץ. למרות היותו בן יחיד תמכו הוריו בעלייתו והתכוננו לבוא בעקבותיו.

שנותיו הראשונות בארץ עברו עליו בירושלים. שם עבד עבודה מפרכת במחצבה אשר היתה בהרים מחוץ לעיר, וההליכה אליה ובחזרה הוסיפה עוד שעות על שעות העבודה הארוכות. הוא היה נער מוצק ובריא והיה גא ביכולתו לעבוד עבודה פיזית קשה. ראה בזה הגשמת צו החלוציות של כיבוש העבודה.

לזכרו של אבא

 

אבא שלי היה מבוגר כשנולדתי. לכן, כילדה צעירה לא היה לי קשר רב איתו.

הוא היה קפדן בפרטים גדולים וקטנים. זכורים לי ויכוחים בעניני רכיסת סנדלים, או זמני הארוחות, שהיה נלחם עליהם בלהט, לא פחות מהלהט בו היה מגן על מדיניותו של לוי אשכול, או על שמה של גבע. כמבוגרת יותר גיליתי דברים נוספים: היה לו זכרון טוב וחוש הומור מפתיע.

כשהיתה נחה עליו הרוח, הייתי מראיינת אותו והוא היה שופע ספורים על אנשים בעברה של גבע, או מאורעות מארץ ישראל החלוצית בלשון עוקצנית ובהומור רב.

הוא אהב מאד את המשפחה בדרך שלו השקטה והפסיבית. תחת המעטה החמורוהרגזן הוא היה אדם חם ורגיש ומשום מה טרח מאד להסתיר זאת ואףהצליח.

זכורות לטובה חבילות התפוחים שהיה שולח לי לצבא לאילת, כי ידע שהם אהובים עלי, בעוד שאת הצד "האינטלקטואלי״ - המכתב, היה משאיר לאמא.

הוא אהב מאד את ההתכנסויות המשפחתיות והיה מוכן שיהיה יום ששי יותר מפעם אחת בשבוע. אהב מאד את הנכדים. אורי הקטן נולד כשכבר סבל כאבים רבים ומתישים, ובכל זאת שעמדה השאלה אם נבוא לגבע לביקור יותר ממושך, הוא הזמין אותנו בשמחה, למרות הקשיים. לא היה מאושר ממנו כשהחזיק בזרועותיו את התינוק, או כשהיה מופקד על שמירתו.

הכאבים הקשים שהרפואה המודרנית ביותר לא יכלה לשככם, גרמו לו סבל רב ותסכול. הדרך בה  בחר לקחת  את גורלו בידיו, מאירה אותו באור חדש: אדם שיודע מה הוא רוצה מעצמו ומחייו ולא רוצה לגרום סבל מיותר לו ולסובבים אותו. בשבילי הוא פשוט גיבור.

יהי זכרו ברוך.

 

דינה רכס

 

בית חם

כתב דוד שטנר

 

את אנשל הכרתי לראשונה כשבאתי לגבע, לפני יותר מ-25 שנים. אז היו החדרים קטנים ומשפחות וילדים לרוב התגוררו בהם.

בפעם הראשונה הגעתי לחדר מלווה ע"י צביקה. מצאתי יהודי מבוגר שהעיף בי מבט קצר ומיד הכניס אותי לחוג המשפחה. משפחת רכס היתה כבר "למודת ילדי חוץ" כך שהעניין החדש לגביהם לא נראה חריג כל עיקר.