הרוח רוח עז
כתב דוד שטנר
צביקה או צֶבי, כך נקרא בפי כל הילד שנולד בשלהי מלחמת העולם השנייה - בן בכור לאנשיל ומרים. והילד התגלה מיד כחריף, בקיא ומופנם, ילד שכל מורה מתברך בכך שלימד אותו בפרק מפרקי חייו.
צביקה הופך לנער החי את חיי חברת־הילדים של גבע. הכול הרי צריך להיותי מקויים באופן הכי צודק והכי יעיל שאפשר. צביקה - וזה ברור וטבעי לכול - הוא מהמובילים את חיי הנעורים בגבעה הזו. כך בעבודה, המכשירה את הנער לחיים האמיתיים, כמו גם בפעילויות הוועדות, שהרי הן הפרוזדור לחיים בקיבוץ של מבוגרים.
יש צביקה של משחקי הכדורסל, שחוץ מתנועה בריאה על משטח האספלט יצר עם חבריו גם לכידות ונחישות, ואף רצון לנצח אחרים, ולהראות למי שצריך מה כוחה של גבע.
יש צביקה של החברות, בעיקר עם חברו הטוב עמי גורן, נער מוכשר שנהרג כקצין במלחמת ששת הימים. רק טבעי שבעלי תכונות אלה מצאו האחד את השני. הוא גם נותן כתף ויד חברית לילדים שהצטרפו מאוחר יותר לחיים כאן. מי כמוני(אחד מילדי החוץ שבביתם) יכול להעיד על כך, עליו ועל בני ביתו, אנשיל ומרים ודרור ודינה, שהפכו את ביתם לביתי השני, ותודתי רבת שנים היא.
באותה תקופה הגיעו לחברת הילדים חוגי סיור. אלה כבשו את לבו והביאו אותו ־ מאז ועד לימיו האחרונים - למדוד את הארץ ברגליו, לדעת את אנשיה, ללמוד את עברם וחייהם. הסיורים הפכו לו לדרך חיים: עוד הר ועוד בקעה, ונחל ומעיין ועץ ושדה, עוד אוויר הרים ועוד קושי שיש לגבור עליו.
כך היה גם בבית־הספר המשותף, שם היה ברור לכולם, למורים ולילדים, כי צביקה מגבע הוא נער ברוך כישרון, סקרן, המתמכר לכל גילויי הספרות העברית, כמו גם לחידושי המדע והמחשבה. את כולם בלע וחקר, וידא ובדק בעצמו, ממש כמו שעושים בסיורים.
לאחר הפרדה מבית הספר היה צביקה הבוגר למדריך לנערים בתנועת הנוער בירושלים. את כל מה שידע העניק בשפע לאחרים ובמקוריות המיוחדת שלו. אז באו ימי החברות עם אורה, נערה מקריית־ענבים, חברות שהפכה לאהבה גדולה ולמשפחה. בני המשפחה, עמיר ואורן נירית וגל, יודעים שאהבה זו נשמרה כל הזמן ובכל נסיבות החיים.
ומירושלים לצבא. הסיירות כתפיסת עולם, הסיירת והחברים והלכידות, הטבעיותשל הימצאות בשורה הראשונה - כל אלה הביאו את צביקה לשירות צבאי מלא ותובעני ב"היחידה", שמעשיה רבים וסיפורה חתום. גם אחר-כך, בשנות מילואים ארוכות מאוד, בנפשו הוא לא השתחרר ממנה שחרור מלא. "היחידה" ואנשיה הלכו אתו בכל מסלול חייו. צביקה, האיש שחזר משדות החאקי לכאן, היה לצעיר שהתמסר ללא גבול לכל עבודה שנדרש לה: בין עצי השקד והתמר, ברפת, בגזברות ובכל מקום אחר שבו אפשר למלא בתוכן את שעות היום והלילה, השבת והמועד. דוגמה אישית בלי מילים. לא פלא הוא כי בימיו האחרונים, עת הובל לבית־החולים והתקרבה שעת הניתוח הנורא ההוא, צביקה אמר: ״תשמרו על המקום ברפת, בעגלים, אני אחזור לשם״. יש ברור יותר מזה? יש אמיתי יותר מכך? בשבילו אין ולא הייתה מעולם עבודה קשה ועבודה קלה, עבודה השובה או עבודה שולית. את כולם צריך לעשות "כמו שצריך", בפירוש שלו - לתת את כל יכולתך ממש, זו שהבאת מביתך שלך בגבע, בתוספת הניסיון שרכשת בצבא, וכמובן גם את הדעת שרכשת בעת הלימודים באוניברסיטה. הרוח שנשבה בגבו של צביקה היא אותה הרוח, והרוח רוח עז.
וצריך לדעת: צביקה שלנו הוא איש של סדר וניקיון, ואלוהים נמצא בפרטים, כזכור. כל אשר עשה - עשה בנקיון דעת, בתבונה ובנקיון כפיים.
תוך כך נבנית המשפחה בצעדים מעוררי אושר של בנים ונכדים. זו חורשה קטנה של משפחת רכס וחברים, שממנה הוא מגיח מפעם לפעם ברגליו ובאופניו לראות עוד, ללמוד את הארץ, לחוש אותה באופן מלא ואישי.
מחורשה מצלה זו יצא באחד מהטיולים ללא קץ, והפעם לנגב, ולרוע מזלו נפצע קשה מאוד. אורה והילדים ובניהם ובנותיהם, והחברים הקרובים והרחוקים, כולם סוככו עליו ואפשרו לצביקה החסון להבריא וללבלב שוב. הוא התאושש ונפתח עתה יותר מבעבר אל חבריו-אוהביו.
כולם, כל אנשי חורשות חייו, עומדים כאן דומעים בעת פרדה מאבא וחבר. המוות ארב לאיש שהלך בשבילי החיים, איש שמראהו צעיר להדהים ורוחו איתנה. והאיש שטיפס במעלה ההר לשאוף אוויר פסגת העולם, ובעודו בגבהי העולם באו חייו לקיצם. מעטים וטובים היו חייו של צביקה. את המידות הטובות שקיבל בביתו ואלה שיצר בעצמו העביר לבני משפחתו ולחבריו למשמרת. את המלה ״נזכור״ לא נחליף בנשכחות.
דוד שטנר