צביקה יקירי,
כתבה אורה
זכיתי לחיות במחיצתך כמעט ארבעים שנה, איש יקר. תמיד ליוותה אותי ההרגשה שאתה אחר ומיוחד.
כבר מראשית היכרותנו הרגשתי שהדברים נעשים אצלך אחרת, בצורה מקורית, ״צביקאית״ כזו, מיוחדת.
את היופי החיצוני שלך כולם ראו, אני זכיתי להכיר את היופי הפנימי שלך, ליהנות ולחיות במחיצת אדם מלא וגדוש בידע ובערכים. היית איש של מעשים ולא של דיבורים והבעת רגשות. היופי החיצוני והפנימי שלך התמזגו בביישנות, בצניעות ובשקט. כבר בתקופת החברות שלנו התגלתה בפני האהבה העמוקה שלך לארץ ולנופיה. פסענו במשעולים ובוואדיות של הרי יהודה ובדקנו כל מעיין אפשרי בסביבה. שהינו שנה בקרית-ענבים ומיד הצלחת להתחבב על כולם.
הגענו לגבע וגידלנו משפחה לתפארת. גם כאן הבחנתי בדרכך המיוחדת להעניק לילדים, הכול בדרך כל-כך מיוחדת - דרך מחוות ומעשים קטנים: טיולים ב"שיפוע", מדורות בחיק הטבע, הסבר על נוף, צומח וחי.
רצית ללכת ללמוד, אך הרשית לעצמך לבקש זאת רק אחרי שנים של עבודה. כשסיימת את התואר הראשון והציעו לך ללמוד לתואר שני סירבת, כי צריך לחזור למשק. לקחת על עצמך מגוון תפקידים במשק, שבהם זכית לתשבחות רבות. ליום הולדת חמישים קיבלת אופניים ואז התחלת ליהנות מגמיאת מרחקים בארץ. ואז קרתה התאונה ששינתה הכול...
ההתמודדות שלך עם הפציעה הייתה עבורי דרך נוספת להביו מי אתה, איש יקר. רק אני יכולה לספר אילו תעצומות נפש נדרשו ממך כדי למלא את ה״חורים״ העצומים שנוצרו אצלך בידע ובזיכרון.
ואתה כדרכך לא מתאונן, לא בא לאיש בטענות, אלא דורש מעצמך - בעבודה סיזיפיתמתישה ובמוטיבציה אדירה - הדבקת פערים והשלמת חוסרים.
הבנת כי פתרון תשבצים יעזור וישמר את זכרונך, לכן עסקת בכך ללא הרף.
את אהבת הקריאה שהייתה נטועה בך עמוק לא נטשת, לא ויתרת. בעקשנות אופיינית לד התחלת לקרוא ספרים. תחילה התמודדת עם סיפורים קצרים וכהמשך חזרת לקריאה הרגילה שלך. כדי לא לשכוח היית רושם לעצמך דמויות חשובות ואירועים מיוחדים.
עוד כשהיית בשיקום "סידרת" לך את העבודה ברפת. חמש שנים רצופות חלבת חליבות לילה ובכך אפשרת לעצמך התקדמות בלימודים ובקריאה. בניגוד לעבר היית צריך כעת המון המון שקט כדי להתרכז ולהצליח ללמוד, התקדמת וחזרת לעצמך.
גם לטיולי האופניים חזרת, מצויד בכל הציוד הנדרש. כבשת את הארץ באופניך, לבד ועם קבוצת החברים. מכל טיול חזרת מלא חוויות וממצאים, ובצניעות האופיינית לך: ״אורה, הבאתי לך משהו קטן שמצאתי״ ־ פרח, פרי, אבן, כדי לשמח את לבי...
רצית לגמוא מרחבים ועולם ובין השאר חלמת על טיול בנפאל. כשיובל הציע לך להצטרף לטיפוס בהרי ההימלאיה, קיבלת את ההצעה בשמחה. מיד התחלנו להתארגן. התחלת באימוני טיפוס והליכה ברגל כדי להכין את עצמך ולשפר את הכושר. כל כך התרגשת לקראת הנסיעה ויצאת... כל כך דאגתי לך והיה לי קשה לא לשמוע ממך. כל הזמן מנקרת בראשי המחשבה שלו הייתי שם לידך אולי הכול היה אחרת.
חזרת כואב וסובל ואתה כהרגלך בשתיקה, איו טענה וטרוניה לאיש. ובאחת הכל נגמר.
צביקה, איש יקר שלי, במה אתנחם? אולי בנכס הגדול שהשארת לי, המשפחה שלנו, הילדים.
אורה