אבא

כתב אורן

 

בזמן השבעה התייחסו כמה אנשים לאובדן של הורה, של אבא. הם אמרו שהאובדן לא נעשה פחות כואב עם חלוף הזמן. אני לא הבנתי, מה כבר יכול להכאיב עוד יותר... עם הזמן הרי מתרגלים.

אז באמת מתרגלים. מתרגלים לתמונה שלך ש"התיישבה" ליד הטלוויזיה, מתרגלים לטיולים לבית-הקברות, מתרגלים בבריכה עם יותם, בגינה, בטיולים... ואולי יותר מהכול מתרגלים לחיות עם הזכרונות, בהם אתה עדייו חי לגמרי.

בנסיעות לעבודה, כמעט שעה לכל כיוון, אני נזכר בך, בתמונות מן הילדות, מה היית אומר, איך היית אומר.

אתה לא היית מהמטיפים, את האמונות והערכים שלד העברת דרך השגרה, בהתנהגות היומיומית ובדוגמה האישית.

 אני זוכר בוקר קיץ אחד, השעון צלצל ברבע לחמש או לארבע בעצומה של העונה בענף, ואני שומע אותך מתיישב ואומר: ״נו, לקום מהמיטה זה הקטע הכי קשה...״ לעבודה הגעת בדיוק בזמן, בזה איו לי ספק.

קיץ אחר, העונה בענף התארכה באופו מדאיג, ומרבית הכוח ־ השכבה הבוגרת ־ עמד לשוב אל ספסל הלימודים. אני זוכר את אנחת הרווחה שלך כשהודיעו על שביתה, יהיה אפשר לגמור את העונה...

אני זוכר את השמירות במטע בלילה, את הריסוסים, את התקוות לפריחה 'בזמן', ללילות קרים בשביל הדבורים, את ׳הטיפול הירוק׳ וההכנה לניעור, את הנסיעות להביא אבקה של תמרים ממעוז חיים. את שבתאי השקד וגורי הארנבות, והבוסתן. איד היו צוחקים עליך שאתה אוכל ארוחת בוקר כבר בהגשה, ואיד פעם ניסית לעבוד כמו נתק'ה, עם תחתונים, אבל לא באת מצויד בתחתונים המתאימים....

השקדים והתמרים היו עולם ומלואו, עולם שבו הכול נמדד בדונמים, שצריד להספיק.... ואם צריך לעשות דברים אחרים, אז לא על חשבון עבודה....

אחר-כך, כשבגרתי והתחלתי לעבוד ברפת, ״על חשבון העבודה״ רדף אותי: בהפסקות הקפה הייתי יושב על קוצים, שטוף בתחושת חטא. אתה מצדך, למדת להעריך את הרפת כסיבוב השני שלך; אחרי הפציעה. אבל גם כשחלבת נשארת איש שקדים, מודד זמנים וליטרים ומחשב הספקים. גם ההתמדה נשארה - חמש שנים רצופות חלבת בלילות ולמדת בימים.

למרות העבודה הפיזית היה חשוב לךלשמור על כושר. כל הקיץ היית שוחה כל  יום 30 בריכות, פרפר וחתירה. כילד זה  נראה לי טבעי כמעט, כיום ההתמדה הזו מעוררת בי הערכה וקנאה.

הצבא היה חלק חשוב מההוויה שלך. אני זוכר איך היית רץ עד עין חרוד לפני מילואים, כדי להגיע מוכן. גם טיולים היו דבר חשוב מאוד, לאירוס הגלבוע, לחלמוניות, לאדמונית החורש. אהבת לטייל והדבקת את כולנו באהבה הזו. אני זוכר את המשלחת שיצאה בלילה למערת הנטיפים, כשעוד היה אסור... זה עשה עלי רושם אדיר. אחר כך בטיולי בית־הספר, הייתי משנן את המסלול. לא יעלה על הדעת שלא אוכל לתאר איפה הייתי.

אהבת לקרוא ואהבת ספרים. אני זוכר שנסעתי אתך פעם לחיפה ונכנסנו לחנות של סטימצקי בהדר. קנית את הספר ׳פרוטוקול׳ של יצחק בן נר. אני התפלאתי,הרי הספר ישנו בספריה, ואתה אמרת: ״יש ספרים שצריך שיהיו בבית״.

היית ביישן עם חוש הומור, אהבת את ׳העולם הערב׳ ו׳הקומדי סטור׳, היה תשדיר שירות של מפעל הפיס עם אייל גפן, שנגמר בשאלה ׳אז מה שלומך?׳ שהיה גומר אותך מצחוק. זכורות לטובה שיחותהטלפון עם עמי קליין, שהיית לוקח אותו כטרמפיסט לחיפה בתקופת מילובר. השיחות האלו התחילו ב״צביקה ערב טוב, מחר בשש?״ - "כן" והתייעלו תוך מספר שבועות לכדי הרמת שפופרת הדדית וניתוק תוך הפטרת ״כרגיל....״ השיחות האלה היו אתה, שילוב של חוש הומור, ביישנות ויעילות של איש מטעים ותיק – למה לבזבז מילים?

האנשים ב׳שבעה׳ צדקו, האובדן לא נעלם, הכאב קיים, והזכרונות הם תחליף דל לדבר האמיתי.

אוי אבא, אני הרי יכול למלא דפים בזכרונות האלה, המתוקים מרירים, על מי שהיית. אבל יש מסגרת שאסור לשכוח, וגם את זה למדתי ממך, גם ככה החוברת לזכרך הופכת לספר... בהלוויה נפרדתי ממך במילים של נתן זך, כתבתי על הבזבוז ועל עולם הערכים שלך, שמלווה וילווה אותי כל חיי. עכשיו אני רוצה לסיים במילים של יהודה עמיחי, בשיר שכתב לזכר אביו ביום הולדתו ה-32, שזה גם הגיל שלי:

״שלושים ושתיים שנה אני נושא עמי תכונות אבי

ואת רובן השרתי לאורך הדרך,

כדי להקל מעלי את המשא״...

 

אבל משהו מזה גם ישאר, אני מבטיח, לך זה בטח יותר חשוב  מהזכרונות...

באהבה   אורן