ב״שלושים״ סיפר יפתח רונן:
ברצוני לדבר ולספר על צביקה רכס איש העבודה, איש הכלכלה ובעיקר איש גבע. צביקה (או כפי שקראנו לו צֶבי) חזר לגבע מגלות קצרה בקריית-ענבים ונכנס מיד לפרויקט חקלאי חדשני - נטיעת מאות דונמים של שקדים בשיטות עיבוד מודרניות שהובאו על-ידי דניאל רז, בהשראת מטעי קליפורניה. מן הנטיעה הראשונה בחורף 1968 היה צבי חלק מצוות עובדי השקדים, הלוא הם ״השקיידרים״, ובהמשך ריכז את הענף למשך שנים ארוכות.
סוף שנות השבעים, בוקר אופייני בגבע, בשעה ארבע לפנות בוקר: חבורה של שקיידרים, שבקושי פקחו עיניים ומנסים לגנוב עוד כמה דקות כדי להתעורר עם הקפה בחדר האוכל. בחוץ צבי כבר על קוצים... מרים את מכסה המנוע של הג׳יפ כאילו בודק שמן,הרי חושך ולא רואים כלום. דקה אחרי זה הג'יפ כבר מטרטר בחניה, צבי על יד ההגה לחוץ שלא לאבד חמש דקות של עבודה, שכן כפול שמונה אנשים זה כבר ארבעים דקות! יוצאים לשטח. צבי מרכז הענף ואין לו סבלנות לדיבורים. מפזרים את הצוות במטע, בעלטה, גם לכך יש יתרונות מבחינתו - כשרוצים להגיע לארוחת הבוקר לא בדיוק יודעים איפה צבי, אז הוא הרוויח עוד כמה דקות עבודה. את ארוחת הבוקר הוא מסיים עוד בטרם התחיל, מסתובב סביב נתק׳ה כדי לרמוז לו שיסיים כבר ונוכל לשוב למטע.
אבל לא רק קוצר הרוח לשוב לעבודה, גם מסירות חריצות ואחריות - כדרך חיים מחייבת - היו מנת חלקנו בשקדים עת עבדנו וגדלנו בצלו של צבי.
מטע התמרים, היה האהבה האמתית של צבי. שם הוא לבד על העץ, עובד בקצב שלו, הפנומנלי, בלי תלות באחרים שיעכבו אותו. במעבר מעץ לעץ באמצעות פיגום הנישא על טרקטור מעמיס, צבי חסר כל פחד - בעוד הטרקטוריסט מתמרן את הכיסא בקצה הפיגום אל העץ, צבי כבר קופץ עליו ומסמן לו ״תן גז לעץ הבא״ לקיוץ, להפריה, לקשירת אשכולות.
אין פלא שצבי הספיק הן לנצח על נטיעת מטעי השקדים הגדולים בארץ דאז (1400 דונם שנטעו תוך 15 שנה), והן להרחיב במקביל את מטעי התמרים בנטיעת מאות חוטרים, משטחי הבריכות אל שטחי הוואדי והמשולש.
יציאתו בסוף שנות השמונים לניהול הגזברות, לאחר עשרים שנה במטעים, הייתה ציון דרך לצבי - עלייה על מסלול של הפעלת יכולות שהוזנחו, אך גם תהליך התנתקות לא קל מהמטעים שאותם אהב.
היו אלה שש שנים לא פשוטות בגזברות בגבע - חוב גדול מעיק, תוצר שנות השמונים, וצורך להתמודד עם לחצים קשים. בכל אלה עמד צבי בכבוד. תקופתו התאפיינה בתהליך ייצוב, שתי רגליים על הקרקע, לבלימת סחף מצד אחד, ולהימנעות מהרפתקאות פיננסיות שסיבכו את מרבית הקיבוצים בשנים אלו מצד שני. מחליפו כבר נכנס אל מערכת רגועה בהרבה. גם במעוף ובחזון לטווח ארוך לא נפקד חלקו של צביקה, והיו לו גם יד וגם רגל בהקמת מערך קופות הגמל שלנו.
המעבר למילובר ב-95 היה פרס שהתקבל בזכות, למי שעמד בלחצי אותן שנים. שם זכה למערכת גדולה של ארגון כלכלי חזק, תנועות כספיות גדולות, והפגין עצמאות ושליטה עלסדר היום, שעות עבודה כפי הנדרש, והרבה מעבר... כל זאת עד המכה הראשונה, אותה תאונת אופניים קשה, ואחריה חודשים של מלחמה על החיים.
פתאום צריך להתחיל הכול מחדש, מאפס. אבל צבי כמו צבי, דבר ראשון - עבודה. הוא מוצא לו אהבה חדשה-ישנה, הרפת, הטיפול בפרות וחליבתן. צבי בונה את עצמו מחדש בדרך שאותה הכיר וביצע טוב מכולם - בעבודה קשה למען גבע. הוא היה מזכיר לי את מועדי החליבות המשותפות, שלא אשכח ואאחר, אבל גם מתוך ציפייה להזדמנות לשאול פרטים שונים מהקורה במשק ובכספים - בחודשים הראשונים במהוסס, ולאט לאט ביתר ביטחון.
עם פציעתו של מומו הזעקתי אותו לטפל בגידול עגלי הפריה בחוות גידול עגלי הטיפוח של חברת שיאון. צבי מצא שם את מקומו מעל ומעבר: כרגיל, היכולת לעשות הכול לבד, חוסר התלות באנשים אחרים. החודשים שבהם טיפל בעגלים היו לצבי חודשי הנאה ואושר.
ברצוני לסיים את דברי בנימה אישית יותר.
פתאום נקטע הכול, גורל סתום ואכזר סיים בחטף את חייו של חבר תם וישר דרך, אדם ללא חת שהסתלק בטרם עת. לא הופתעתי לשמוע מאורה כי אחד ממשפטיו האחרונים היה: "תגידו ליוז׳יק שישמור לי את התפקיד בעגלות"!
צבי הלך לנו לפתע והותיר בנו ובגבע חור שחור של כאב וצער על אובדן איש גבע, אשר אין שני לו.
יהי זכרו ברוך.