פרידה מאריאלה
כתב נחמן
נולדה בזכרון-יעקב בביה"ח של דר' הלל יפה, בשנת 1919.
בת לזלמן ובלה הורביץ, מאנשי העליה השניה, פועלים נודדים כדרך הימים ההם.
תחנות-נדודים היו חייהם בעברם ממושבה למושבה, כרכור, כנרת, עד שהתגשם חלום חייהם כשהתנחלו בבן-שמן בשנת 1921. זו היתה נקודת ישוב נידחת, מבודדת בלב אוכלוסיה ערבית בקרבת העיר לוד.
סיפורים הרבה היתה אריאלה מספרת על הימים הרחוקים ההם. עוד לפני שבוע הספקתי לשמוע מפיה זכרונות נפלאים על השתתפותה, כילדה קטנה, יחד עם אחֵיה, בעשיית הטיט לשם הצבת הלבנים לקורות הבית, בית-האבן הקטן שבנתה כל המשפחה יחד במו ידיה למגוריהם.
חוש זִכָרון נהדר היה לאריאלה, והיא אהבה להעלות מתוכו אין-ספור סיפורים מימים רחוקים ומימים קרובים יותר, תמיד רוויים הומור, חוכמה ופקחות והמון אהבה להווי הימים ההם ואנשיו, בבן-שמן המושב, בכפר-הנוער, ולבסוף - וגם זה חלק חשוב באוצר זיכרונותיה וסיפוריה - מגבע. על אנשים, ועל מעשים, ועל ההווי ואוירה - בפרטי פרטים אך אף פעם ללא טרחנות יתר. הדברים היו ניצבים לנגד עיניך כמו חיים, נושמים, מדברים, או בוכים.
עם חבורת צעירים שבאו מבן-שמן לגבע להכשרה באמצע שנות ה30- הגיעה אריאלה, נערת חמד, קטנת קומה וצחקנית, זריזת ידים ומחשבה. בכל שפנתה - צלחה עבודתה. ובעיקר בבישול במטבח ובטיפול בילדים. עד לאחרונה, עד כלות כוחה עבדה במתפרה ואף כאן - ידי הזהב שלה הביאו תקנה להרבה קלקולים: מתיקון גרביים ועד לתפירת כפתורים.
שנים רבות שמשה אֵם-בית ומחסנאית למתנדבים שהתקשרו אליה מאד, קשרים שנמשכו שנים. רבים מהם ראו בה מעין "אם" והיא בהם בניה.
את לובקה אישה, הכירה כאשר אף הוא הגיע לגבע עם קבוצת ה"לטבים", חלוצים צעירים שבאו לכאן מלטביה וליטא, ממש בשנות בואם של ה"בן-שמנים".
הצעיר היפה והזריז מלטביה, והצעירה היפה, הזריזה והשמחה מבן-שמן הקימו עד מהרה בית והמשפחה החלה לצמוח, לשמחת כולם. אראלה הישראלית מושבניקית - שמשה חוליה מקשרת וטובה בין הנוער המקומי לחלוצים מחו"ל. בעת מלחה"ע השניה התגייס לובקה לצבא הבריטי ונעדר מהארץ לשנים אחדות ואראלה עבדה וטפלה לבדה בילדים וכרגיל - ללא קובלנות וללא טענות.
חוש מוסיקלי מעולה היה לאריאלה, שמיעה דקה ומדוייקת, ואף כי לא היתה זמרת גדולה - ידעה היטב דיוקו של כל שיר, מלותיו ומשמעותו וכן חרפתו של כל "זיוף". .
גם בערבי-ריקודים בלילות שבת שהיו נערכים באותם ימים בגבע כמעט כל שבוע - היתה אראלה מטובי המחוללות.
נעים וטוב היה לבקר אותה תמיד. בימים הטובים בהם היתה אראלה בעזרת לובקה "פותחים שולחן" ליד דירתם לפנות ערב בחוץ, על הדשא, וכך גם בשנותיה האחרונות, בלעדי לובקה. תמיד נכונה לך איתה שיחת חולין נחמדה, זכרונות רעננים, הצלפות פקחיות על אנשים וארועים, ותמונות - תמונות חיים מענינות וצבעוניות.
ולסיפורים, ולשיחות תמיד מצטרף הכיבוד הטעים, מאכל ומשקה ערבים לחֵיך ומשיבי-נפש.
כבת מושב מנעוריה לא ידעה אראלה פינוק מהו, כל עבודה ידעה לעשות, ובטבעיות גמורה.
פטירתו הפתאומית וללא-עת של בנה הבכור בנצי, זכרונו לברכה, ושנים אחדות אח"כ לאחר סבל ממושך - גם בעלה האהוב לובקה, לא פגמו ברוחה הטובה למרות היגון העמוק שנגרם לה. כל הימים הוסיפה להתעניין בנעשה בגבע ובארץ, ובהערותיה החכמות היתה מלווה כל נושא בפקחות ובחדות - לשון.
כבת-הארץ והכפר הכירה וידעה המון אנשים ותקופות. ידעה להעריך דברים כערכם וגם לבקר עיוותים ועוולות. אך תמיד - ברוח טובה, בבת-צחוק ובהומור.
אפילו בייִדִיש ידעה לשרבב ביטויים נחמדים וקולעים לתמונות סיפוריה. ותמיד במקום ובזמן. רצתה להוריש ולהעניק מעולמה לצאצאים ולחברים ואפילו טרחה לרשום חלק מזה ברשימות יפות ומסודרות המעלות ימים ותקופות בצורה בהירה ומרתקת, באהבה והערכה.
מנוף חיינו נעלמה דמות אהובה.
תמיד נזכור אותך, אראלה, בחיוך, בחיבה ובהוקרה. זכרך ישמר בתוכנו כל עוד נחיה
היי שלום
נחמן