בנצי – אחי הבכור
הבכור - כך היה אבא מכנה אותו.
היה בינינו הבדל גדול בשנים ובעצם הכרותי הקרובה עם בנצי החלה רק לאחר שחרורי מן הצבא.
אמא היתה מספרת לי קוריוזים מילדותנו, איך בנצי היה מחכה לי שאחזור הביתה כל יום ששי עם ה״חבילה״ ואיר הייתי נותן לו זאת ללא מחאה...
בנצי היה זה שהכניס אותי לשיר בגבעטרון ועזר לי בשנותי הראשונות בגבע אחרי הצבא להתאקלם ולהרגיש בבית.
אהבנו לשבת שעות ולשוחח על הא ועל דא, ובנצי שזכר כל פרט, היה מספר לי "אגדות" וסיפורים מהווי העמק ומסיפורים ששמע או חווה. על כוס קפה היינו "מקטרים" ודנים בדברים חשובים או פחות חשובים. לפעמים התפקידים היו מתחלפים ואני הייתי צריך לדאוג ולנהוג כמו האח הבכור - לנחם, לייעץ ולעזור. אך מצאתי תמיד אצל בנצי אוזן-קשבת, אפילו שלא היה יכול לעזור. בנצי הלך בפתאומיות, לי הוא חסר ויחסר כל יום, כל שעה.
יהי זכרו ברוך.
קובי רון