מורדי

כתבה חנה

 

מורדי נולד ב- 22.6.23 בוינה. להורים - בן ראשון, לסבאים - נכד ראשון. סבו, גרינהוט, מנהל חברת סרטים וסבתא בעלת חנות אופנה. אביו של מורדי היה פקיד בנק ואמו דיגמנה בחנות האופנה והיתה יד ימינה של סבתא גרינהוט.

מורדי ילד יפה תואר וגאוות המשפחה. הוצג ע״י הסבא הגאה לכל חברת הסרטים, עובדים ושחקנים. מורדי גדל לנער שובב, אך קיבל חינוך קפדני מאד ובמיוחד לגבי נימוסים בחברה. הוא למד בבי״ס טוב וקיבל ציונים טובים מאד.

  המשפחה היתה מתבוללת ואתיאיסטית. אחרי מהפכת דולפוס חל שינוי בהשקפות ההורים, שהיו סוציאליסטים. התארגנה קבוצה של חברים סביב השליח הישראלי (אהרון אתקין) והחליטו לעלות ארצה, לגבע. ראשונים הגיעו סבא וייס ומורדי. אולגה הצטרפה רק כעבור חצי שנה.

הקליטה בגבע היתה קשה ביותר. בלי שפה ויותר מכל, המנטליות השונה כל-כך. הבעיה הראשונה של מורדי בחברת הילדים היתר, בחדר- האוכל של הילדים. לאחר 3 ימים, שהוא לא אכל, המטפלות דאגו מאד והוא גילה להם שפשוט אין לו במה לאכול: ״אין סכין ואין מזלג". אז אכלו רק בכפות. גם הלימודים היו קשים. מורדי ישב בכיתה בין ילדים זרים ולא הבין את המתרחש סביבו וכמובן, היה מקור לשובבי גבע למעשי ליצנות וצחוק.

מורדי ידע להתגבר על כל זה בהפגנת כוחו הפיזי. כדורגל, שחיה וענפי ספורט אחרים. אחר-כך בעבודה בהרמת משאות כבדים במיוחד ועוד.

אני הכרתי את מורדי בהגיעי לגבע והוא בן 18 שנה. הוא היה היחיד מילדי המקום, שהתקרב לנערים העולים, שהגיעו לגבע והיו זקוקים מאד לחברה ועידוד. הוא היה גם היחיד שידע לדבר גרמנית והרגיש קרבה לנערים, שעברו את אשר הוא עצמו עבר 5 שנים לפני-כן.

הידידות בינינו התחילה ביום הולדתי ה-18.היה נהוג בחברה שלי לחגוג לכל אחד את יום הולדתו, כאשר החברההופכת למשפחתו של בעל השמחה.למסיבה הזמינו גם את מורדי והוא כמובן הגיע ובידו מתנה - מפית קליעת קש שהוא ״הרים״ בבית אימו. אני התרגשתי מאד וזה היה הרגע שהוא כבש את ליבי.

התחתנו כעבור 5 שנים. במשך 5 שנים אלו מורדי שירת 3 שנים בנוטרים ואח״כ שנתיים בבריגדה.אני, במקביל, התגייסתי לצבא הבריטי ושרתנו רחוקים אחד מהשני. מורדי במצריים ובאירופה ואילו אני בירושלים. הגורל הפגיש אותנו במחנה השחרורים, שהיה ברחובות, וחזרנו יחד לגבע, ב- 1.7.46, יומיים אחרי השבת השחורה. למחרת בבוקר התייצבנו, מורדי בדיר ואני במטבח. את חתונתנו חגגנו גם כמסיבת שחרור של עצורי רפיח. התקופה היתה תקופת המאבק על המדינה עם כל המשתמע מזה: שמירת שדות, מארבים ומתח רב.

כעבור שנה וחצי מורדי גוייס להגנה ונשלח לקורס חובשים בחיפה למשך 3 חורשים ואני בהריון מתקדם. מורדי סיים את הקורס ביום שבו נולד אבנר.

רק הספקנו להודיע לו על הולדת בנו והוא נשלח כחובש ללוות את השיירה הראשונה, שפרצה את המצור על ירושלים. משם הוא עבר נתיבי קרבות: הקסטל, משמר-העמק, וזרעין. רק לאחר 3 שבועות הגיע הביתה לראות את אבנר.

לאחר שבוע בבית הוא המשיך את דרך הקרבות - בגליל העליון כחובש גדודי, מסור לתפקידו בלב ובנפש.

את הספורים על מעשיו כגון: העברת פצועים על גבו בשחייה דרך הירדן, יציאה לשטח אש לבדו להצלת פצועים ונגד פקודת מפקדו - שמעתי רק מאחרים. הוא לעולם לא סיפר איפה היה ומה עשה. מהגליל הוא עבר לדרום ועם גמר הקרבות החל לשרת בבית-חולים 10 (אז בית-חולים גדול בבנייני בית-החולים האיטלקי בחיפה). מורדי עבד כאח בחדר נתוח עד לשחרורו. גם בשירות מלואים ובמלחמות האחרות שרת מורדי בתפקיד של מפקד בי״ח שדה.

בבית עבד מורדי במקומות ותפקידים רבים.

15 שנה בבית-שאן-חרוד והיה מראשוני נהגי הסמיטריילר - עבודה בימים ובלילות. הובלת ירקות לשווקים בלילות, נסיעות מפרכות לאילת, חום ורעשי מנוע בלתי נסבלים, אך מורדי אהב את העבודה.

כאשר החליט, שמספיק לנוע בכבישים, מצא מייד את מקומו - במטבח. הוא אהב לבשל ולאכול ותמיד חיפש שיפורים ושכלולים בעבודה. אח״כ כאקונום במשך כמה שנים.

מורדי ידע לעבוד עם צוות, לענות ולהענות לכל אחד בסבלנות ובהתחשבות מירבית.

אחרי המטבח הוא עבר לעבודה במפעלי העמק. במכון לטבילת ביצי- רבייה להדברת מחלות האפרוחים, שהיו נפוצות מאד. גם שם הצטיין ביחסי עבודה טובים והמצאת פטנטים שונים ותושיה רבה.

במשך הזמן התחיל לסבול ממחלת הסכרת והיה לו קשה מאד להשלים שהינו אדם חולה.

הוא חזר הביתה. מצא תפקיד, שהיה מסוגל למלא בלי שירגישו במגבלותיו. הוא אהב את המקום הזה והיה בקשר טוב והדוק עם כל הסובבים אותו וכל הנזקקים לשרותיו. הוא לא הבדיל בין אדם לאדם וכיבד במידה שווה את כולם - את הפועל השחור ואת החבר ותמיד הקפיד, שסבלו האישי לא ייראה ולא ירתיע אנשים מלפנות אליו בכל בקשה.

שמחת חייו בשנים האחרונות היו הנכדים, שנתנו לו הרבה אהבה והזדמנות להביע רגשות, אשר היו גנוזות הרבה שנים. הוא אהב להפתיע אותם במעשה ידיו קטנים ושימושיים ולשמח אותם בדברים פשוטים כמו טיול בקל-נוע.

גם בימיו האחרונים לא הרגישו עליו את חומרת מחלתו ורק אני ידעתי לפי הבעת פניו, או תנועה נסתרת, מה באמת מתרחש.

כולנו נזכור אותו כאדם גדול, חזק וטוב.

 

חנה