מורדי ידידי,

כתב זאב כהן

לפני 40 שנה, בשנת 1950 באביב, נערך על מגרש כדור הרגל בכפר- יחזקאל ״מונדיאל״ גבע בין הנבחרת ההונגרית נגד שאר העולם בגבע. אנחנו, נערים בני 19 - 17 עם התהילה של כדורגל הונגרי והם - מולנו, קשישים בני 30 - 25.

עלינו למגרש לקול מצהלות ההמונים. הבטנו אל מולנו לראות מי ומי ״קורבנותינו״: לובקה, שאול, יאיר, מאירקה, משה, צביקה, שמואל אתיאל - ניצבים ומחכים לשריקת הפתיחה, אך מי בשער? - ראינו איש גדול מפזז בשקט, ממושקף, חוסם את המרווח שבין הקורות. אמרנו אחד לשני בהונגרית, שלא יבינו, כאן לא נכניס גולים!  הפסדנו 3:0.

פגישה זאת היתה ההכרות הראשונה שלי עם מורדי. שנים חלפו, נפגשנו בחצר בעבודה במטבח, בעת התורנויות - התידדנו.

 ב-1956 עבד מורדי בקואופרטיב. אחרי מבצע סיני עסק בהובלת קמח לעזה. לילה אחד שמרנו ביחד. ספרתי לו שאני עוד לא הייתי בעזה. מורדי הזמין אותי להצטרף אליו לנסיעה. נסענו מגבע לחיפה, שם העמיסו משאית גדולה עם שקי קמח. בדרך לעזה אני שואל לתומי: ״איך ומי מפרק את השקים בעזה?״ -״אנחנו״. רציתי לקפוץ מהאוטו אבל מורדי הרגיע אותי שזה כדאי. איך? אנחנו נפרק ונרוויח את דמי הפרוק ומהכסף הזה נרביץ ארוחה הגונה בדרך הביתה. הסכמתי בלית ברירה. בעזה פרקנו את השקים - מורדי מגיש ואני לוקח על הגב 30 טון קמח. בגמר העבודה נפלתי לקבינה של האוטו, כנראה הייתי עייף. ישנתי כל הדרך. בערך בעפולה העיר אותי וסיפר לי איזה בשר טוב הפסדתי, אך שמר לי סנדביץ' ובקבוק מיץ לשתיה.

שנים רבות עברתי עם אולגה, אמא של מורדי, ביחד בחברת הנוער. אולגה היתה אז אשה מבוגרת, אך מלאת מרץ, תבונה, חריצות והומור. כל השנים, עד פטירתה של אולגה, היינו בידידות תוך הערכה הדדית.

אופיו של מורדי הבן היה כשל אולגה: השקט הנפשי, החריצות, נועם ההליכות וחוש ההומור.עם אולגה עבדתי 10 שנים רצופות, עם מורדי עבדתי 9 שנים רצופות.

ב-31 לאוגוסט שנת 1981, קבלתי את רכוז הבנין ומורדי נכנס לנגריה. 9 שנים מלאות של שתוף פעולה הדוק, תוך הערכה וכבוד הדדי. בודאי היו חלוקי דעות מקצועיים, אך הם תמיד נשארו כאלו, ז״א, חלוקי דעות אלו לא פגעו בידידות. פרט זה כשלעצמו הוא נכס יקר בחברתנו.

כל בוקר במשך 9 שנים, פרט לימים של העדרות מפאת מחלה, אנחנו נפגשים - ביום חול בשעה 5.45, בשבת או חג בחדר האוכל בשעה 8.00. תמיד יש על מה לדבר. לרוב בעניני עבודה, אבל לא מעט שיחות על הצרות של כל אחד מאיתנו, בריאות, קבוץ, ילדים, אשה. תוכן השיחות תמיד בינינו וכך הם ישארו.

שנינו שונים בטמפרמנט וברגישויות. נהגתי לומר לו: ״הלואי והיה לי קצת מקור הרוח והעצבים שלך״.

מורדי איננו. מורדי חסר לי כל בוקר בבואי למשרד הבנין. הקלנוע לא ניצב ליד הדלת, אין עשן של סיגריות, וכאשר, בשעה 6.30, אני יורד לנגריה להפעיל אותה כמחליף זמני של מורדי - אני יושב בכסאו, שולף סיגריה מהמגירה (הסיגריות ב״סליק״ בעומק המגירה) ומנסה לסגור התחייבויות קודמות, מאלו שחברים אומרים לי: "מורדי הבטיח״ ואני בטוח שמורדי הבטיח, כמו שאני בטוח שלא ציין תאריך לבצוע הבטחותיו.

מבלי להסחף לכאילו פילוסופיה, אך המוות לא הבהיל את מורדי. הוא ידע בדיוק מה מצבו ולאו זה מוביל. בימים הבודדים, שבין אישפוז לאישפוז, בא לעבוד וכרגיל שולף סיגריות, אני מעיר לו על כך, הוא משיב: האם זה ישנה משהו? זהו!התקופה האחרונה של האישפוז, בסה״כ ימים אחדים. חסד הגורל, כמו שיאה לאיש זה - בשקט ומהר וללא הטרדה יתרה של מישהו.

וכפי שזה מובן בין שני שחקני כדורגל של העבר ו"מומחים" בהווה, נתחנו כל בוקר את המשחק של אתמול והתווכחנו מי יקח את הגביע. הלכת שעות אחדות טרם נודעו התוצאות הסופיות.

המשחק נגמר.

תמיד קשה לי לחצוב את הבור לקבר חברנו - הפעם היה קשה שבעתיים. הפועלים, שרק אתמול שתו אתך את הקפה של עשר, הרכיבו את הארון, שאתה הכנת בעוד מועד.

אם משהו עודד אותי ״כי זהו״ ויש לעשות את המוטל - זהו אתה, מורדי. כי אני יודע את תגובתך כמי שהיה עומד על ידי, מביט קצת מעל מסגרת המשקפיים , מחייך קלות ואומר: תגמור כבר - זהו.

עצים גדולים נופלים זקופים ומשאירים קרחת גדולה ביער.

זאב כהן