יש דברים שפשוט יודעים. בדרך כלל העולם שמעבר נשגב ממני לגמרי, אבל אני בטוחה שהמבול אתמול התחיל לרדת אחרי התרחשות בערך כזאת:
סבא עלה למעלה, הסתכל על השדות הזרועים בגבע - ופתח את השיבר.
מהיכרותי איתו, אני פשוט לא רואה הסבר יותר הולם. כי אלי אורן - סבא שלי - היה אדם של מעשים. כשהוא הבטיח לעשות משהו - הוא קיים. לאן שאמר שיגיע - הגיע.
סבא תמיד בנה והרכיב ותכנן, זרע ושתל והשקה. אפה, כבש ירקות ומסק זיתים. תמיד השם שלו הגיע עם פועל כלשהו מייד אחריו.
ולמרות שסבא היה איש של מעשים, הוא גם ידע להשתמש במילים היטב. סיפר בדיחות וסיפורים, בדה מעשיות קסומות לאוזני נכדים שרצו סיפור לפני השינה וגם ידע לספר מה היה פה פעם - מזמן - בכל פיסת ארץ בין החרמון לאילת, וכנראה גם מעבר.
והכל תמיד באדיבות, סבלנות והומור. כמעט 23 שנה היינו יחד על הכדור הזה, סבא ואני, ומעולם אני לא זוכרת שראיתי אותו כועס.
עצוב לי מאוד שכבר אין לי סבא-בונה, או סבא-שותל או סבא-מוסק, אבל אלי אורן יהיה תמיד סבא-שלי, ועל כך אין בת מזל ממני.
מיה