פרחים —
כריזנטמות, גרברות, ציפורנים, ורדים - זהו רק חלק קטן מאותם פרחים, שצמחו בגינה שאמא טיפחה.
בכל מקום שגרנו - דאגה לטפח גינה. ובכל שעה של פנאי טיפלה בגינה, ורועי ואני - עוזרים קטנים לידה. מעשבים, שותלים את שתילי העונה, מזיזים ממטרה, סוגרים ממטרה ותמיד נהנים מהריח הנהדר של האדמה ומקטרים מעט על העבודה "המיגעת".
אבל הכי אהבנו, אמא ואני - את אותו פרח יפהפה, קטנטן ובישן, הנחבא בשפע העלים הירוקים, בעלי צורת הלב - הסיגלית. ובכל גינה שהיתה לנו - היתה פינה לסיגליות.
לארועים מיוחדים היינו קוטפות זר קטן מהגינה, שמרכזו היה סגול וסביבו לבבות ירוקים של עלה או שניים.
גם את כובע-הנזיר אהבנו. אותו היינו פוגשות בטיולי השבת, בהם פסענו בין הגינות הפורחות והמטופחות ברחבי גבע.
זוכרת אני את המשפחה צועדת על מדרכות גבע ונהנית ממראה הגינות של החברים. טיול בפארק הגבעי שלנו היה דרך מהנה לבלות בה את בוקר יום השבת.
עד היום, כשנכנסים הביתה - החדר פורח ומכל צנצנת זר פרחים. והאדניות במעלה המדרגות והעציצים הם שמחליפים עבורך, שנחלשת, את הגינה הפורחת. התפשרות שנגזרה עלייך עקב מחלת הלב.
גם כשנאסרה עלייך היציאה מהבית והירידה במדרגות, דאג אבא למלא את החדר בפרחים - שאותם כל-כך אהבת. וגם היום - ממשיך אבא לשמור על בית פורח.
נגה