הנצחה בקבוצת גבע

יואב,

לפני 11 שנה הופיע בגבע בחור שחרחר, שהוצג בפני כיואב בראל, בנו של אביהו. אביהו היה שכני לחדר בצריף הרכבת עד שנסע בצו ליבו לקנדה, שם נשא לאשה את שרה והשתקע עד היום הזה.

שמחתי להראות ליואב את החדר, בו גרתי עם אביו, בטרם ירד לקנדה, ובכלל את גבע, שתמיד הצטיינה ביופיה. יואב הסביר לי, שעלה ארצה ביוזמתו, והותיר את משפחתו בקנדה. כעולה חדש התחיל את דרכו באולפן לעברית באלונים. מיהרתי ודיווחתי לאביהו ולשרה על הפגישה המפתיעה עם בנם.

יואב המשיך באולפן באלונים, ושמר על קשר איתנו. לאחר מכן התגייס לצבא ועבר את מלחמת לבנון כחייל הנדסה קרבית, תוך חוויות של קרבות, אש, ודם חבריו סביבו. הוא שרת במעמד של חייל בודד, ופנה לגבע שתקבל אותו לחסותה, פנייתו נענתה בחיוב, ואנחנו הפכנו להורים מאמצים שלו.

כשהשתחרר מהצבא הגיע לגבע לתקופת מועמדות ואחר־כך התקבל לחברות בקבוצה. השרות בהנדסה קרבית הותיר צלקת בליבו, ומשאלתו היתה לעבור לצנחנים. למרות גילו המבוגר, מלא צה״ל את משאלתו, והוא שרת בנאמנות כצנחן.

בגבע נכנס בתחילה לעבוד בדיר, ושם קשר את קשריו הראשונים עם גלעד. לאחר מכן עבר לעבוד בנוי, תחת כנפיו של יורם, והפליא לעשות במסירותו ובמקצועיותו, בחריצות אין גבול.

בכשרונו המוסיקלי הבולט, השתלב בחבורת המנגנים של גבע ובסוף התהליך היה מנהיגה של התזמורת שנקראה על שמו יחד עם גלעד, קורט ומספר שותפים מהסביבה. הם הופיעו מספר פעמים בציבור, להתפעלות כל המאזינים. ההופעה האחרונה היתה לפני כמה ימים, ואחריה החליט לפרק את התזמורת, כי שאר חבריה אינם עומדים באינטנסיביות של החזרות, שהיתה דרושה כדי להגיע לרמה המירבית, אליה שאף.

עזיבתו אותנו ואת החיים, נפלה עלינו בשיא הצלחתו בעבודה ובחברה, ולכן הכתה את כל חבריו ומוקיריו בהלם. נזכור תמיד את מקוריותו וייחודו, ונתאבל על שנטש אותנו, בדרך בה בחר.

גדעון גולן

 דברים על קברו של יואב בראל

כתב שמואל ישי

ישנם צמחים המלבלבים, פורחים ובהגיע עתם אט־אט יקמלו, ינבלו ויעברו מן העולם; וישנם צמחים שבעצם לבלובם ופריחתם מרכינים, לפתע, ראשם ובקול דממה דקה הם נעלמים ונמוגים מן הנוף. יואב, איש גנות הנוי בקבוץ, בחר להשתייך לקבוצת הצמחים השניה. ללא אומר ודברים, בשקט ובאיפוק האופיניים לו פנה את מקומו והסתלק, והוא משאיר אחריו הרבה סימני שאלה, הרבה תהיות וכתוצאה מהן נפערת תהום רבה ־ אל תוכה אנו מנסים לגעת בקצה סבכי הנפש ־ ולשוא..!

בשלוש תקופות ניתן להבחין במעגלות חייו של יואב: הילדות, הנערות, והבגרות.

מכנה משותף לשלושתן: יושר, כנות, חתירה לשלמות וראיה נוקבת של המציאות, מהולה בהומור מעט ציני, מעט מפוכח.

 פרידה מידיד

כתב שי אלוני

לא קל לכתוב עליך ג׳ו בלשון עבר.

אתה שרק אתמול פסעת בתוכנו... והיום אינך?! הלא כל פינה במשק מוחתמת בזיכרך. כל שיח שזכה לגיזומך זועק וכל עץ שחש בנחת משורך, משפיל צמרתו.

היתכן כי לא נראה אותך יותר, תלוי בין שמים וארץ על חבל דק ורעש המשור מחריש אוזניים? שלא נראה אותך בהילוך הגמלוני כשהמרסס על גבך, בין גינות הבתים? הלא אתה חלק מהנוף. אתה עיצבת את הנוף.

כשרון גדול היית (ולא רק במוסיקה על זה יעידו מבינים גדולים ממני). בכל דבר שעסקת, השקעת את כולך. התעמקת בו עד הסוף. ״פרפקציוניסט״ היית. אלבומי צילומים שלך, מגלים עין רגישה וראיה אומנותית נדירה.

מדבריו

למה גוזמים בנוי ?

בחצי השנה האחרונה היו לי כמה 'תקלים' עם אנשים בנושא גיזום. אני מאמין שרוב הבעיות מקורן באי הבנה, לכן רצוני לענות באופן כללי על כמה שאלות שחוזרות. קודם כל, השאלה הקלסית: ״איזו זכות יש לך?" - שיהיה ברור: חוץ מצמח שגדל בתוך גן פרטי, שלא מפריע ולא יפריע לבנין, חשמל, מדשאה, גינה אחרת או מדרכה - לא רק שיש לנו זכות, אלא יש לנו חובה לטפל. חובתנו למלא את חובותיו של בעל הצמח. אני מחכה ליום שיצא מישהו מביתו בתקופת השלכת ויצעק עלי: ״אל תגרף, זה העץ שלי, עלי לגרף". בשלכת פתאום העצים מחפשים בעלים. אם הבעלים לא מטפלים ועובדי הנוי לא יטפלו, אז מי - האקונומיה? הדיר? סידור רכב? יש גם אנשים שלא מסוגלים לגזום, אבל מודים לי על העבודה, מגרפים בשלכת ועוד מציעים לי עזרה בניקיון אחרי הגיזום, שלא יחשבו ששכחתי אותם.

הסיבות לגיזום בנוי הן פשוטות ביותר. הן לא המצאות שלי או של יורם, לא תיאורטיות, לא תלויות בחשק או במצב־רוח שלי והן לא מיסטיות.