דברים על קברו של יואב בראל
כתב שמואל ישי
ישנם צמחים המלבלבים, פורחים ובהגיע עתם אט־אט יקמלו, ינבלו ויעברו מן העולם; וישנם צמחים שבעצם לבלובם ופריחתם מרכינים, לפתע, ראשם ובקול דממה דקה הם נעלמים ונמוגים מן הנוף. יואב, איש גנות הנוי בקבוץ, בחר להשתייך לקבוצת הצמחים השניה. ללא אומר ודברים, בשקט ובאיפוק האופיניים לו פנה את מקומו והסתלק, והוא משאיר אחריו הרבה סימני שאלה, הרבה תהיות וכתוצאה מהן נפערת תהום רבה ־ אל תוכה אנו מנסים לגעת בקצה סבכי הנפש ־ ולשוא..!
בשלוש תקופות ניתן להבחין במעגלות חייו של יואב: הילדות, הנערות, והבגרות.
מכנה משותף לשלושתן: יושר, כנות, חתירה לשלמות וראיה נוקבת של המציאות, מהולה בהומור מעט ציני, מעט מפוכח.
ילדותו של יואב עוברת אי־שם רחוק, במישורי אסם התבואה של קנדה בואכה ׳׳הרי הרוקי״, בחיק משפחה חם ודואג. הוא עבר מסלול חינוכי־יהודי, האופייני לצפון אמריקה, ואף כי, כלפי חוץ נדמה היה כי אין הילד מגלה עניין בתכנים המוקנים לו, התברר מאוחר יותר, כי, המסרים הופנמו עמוק והם סייעו בידו להתוות דרך בתקופת חייו האחרונה.
תקופת הנערות, היתה כולה של יואב ורק שלו! הוא מעביר את אישיותו בכור ההיתוך הפלורליסטי של התרבות הקנדית־המערבית, הוא נפתל בנפתולי הזרמים הרעיוניים והאמנותיים, יוצק לעצמו דפוסי חיים יחודיים לו־עצמו, ותר בעקביות אחר משמעות החיים בכלל וחייו בפרט.
ביטוי רב עוצמה למתחולל בנפשו הוא נותן בנגינתו. המוסיקה שהשמיע, הלחין ואהב היתה תמצית הפילוסופיה שלו. כל מי שכרה אוזן לנגינתו של יואב יכול היה להבחין בסערתה של נפש־עדינה מאופקת ותוססת כאחת, מתמרדת ונכנעת בו זמנית. היו בלחניו זעקה לעוול, לאי־צדק, תפילה דקה לטוב, לאהבה...
תקופת הבגרות היא פיתוח הנערות, על מכלול מאפייניה, בחיפוש אחר שורשים, שיונקותיהם מגיעים לתקופת הילדות. יואב משלים את ה״אודיסיאה׳׳ של אביהו. בראשיתה הוא חוזר על חיק המשפחה, וממנו אל הקיבוץ ואל מעגל החיים הלאומי. הוא נושם את הקיבוץ, חי את דופק יצירתו, משתלב בפעילותו, מחדש קשרים עם מכרים וידידי המשפחה. לכל מקום שהוא מגיע אליו, הוא מקרין בגרות, חיבה ופקחות, וזוכה למשוב חם ומלא הערכה.
עם זאת, תמיד היתה תחושה שיואב הוא בבחינת "לבדד־ישכון", בדידות מיוחדת בשילוב מערכות יחסים עם הסובבים אותו.
יואב, יקרת לנו מאד ושבעתיים להוריך ולאחיך, לקחת גורלך בידיך ופסקת לעצמך כפי שפסקת...
עמוק הצער וצורב הכאב, שלו היית עומד בינינו ושומע את אשר נאמר עליך, היית מעלה חיוך רב־משמעות, אשר רב בו הסתום על הגלוי, קורץ בעין קריצה שיש בה מן השובבות והחידה, ונעלם בהחבא ובדומיה.
יהיה זכרך ברוך בתוכנו.
שמואל ישי
כפר הרוא״ה